דו"ח תנועה

אתמול נקנסתי על כך שלא חגרתי חגורת בטיחות. היה זה בדיוק כשיצאתי מהמקום שבו חנתה מכוניתי, ואז, תוך שאני חוגר את חגורת הבטיחות, ראה אותי שוטר וקנס אותי. כל מחאותיי נפלו כמובן על אוזניים ערלות. "אכיפה חמורה, אדוני. עליך לחגור את חגורת הבטיחות לפני שאתה מתניע את המכונית" היתה תשובתו הלאקונית של השוטר.

טלפנתי לאשתי כדי לומר לה שאגיע באיחור, ובעוד השוטר כותב לו בנחת את דו"ח התנועה שלי – לא, הוא לא צריך להגיע לפגישות ולעמוד בלו"ז – אני נשען לאחור, רותח מכעס על חוסר הצדק שקורה כאן. מי נתן לממשלה את הזכות להתערב בכל פעולה שלי? אני מבין שעלי להיקנס אם לא הייתי חוגר את ילדיי במושבי בטיחות תקניים. אחרי הכל, אין לי רשות לסכן אחרים; אך מדוע זה עניינם אם אני רוצה לפעול באופן טפשי ולקחת סיכונים? מה עוד מחכה לנו? שיקנסו לקוחות שרכשו מיונז עתיר כולסטרול כי הוא מזיק לבריאות?

כמו שבדרך כלל קורה, לאחר שכעסי שכך, הייתי מסוגל לחשוב באופן הגיוני ולשקול את הצד השני של המטבע. (וכן, השוטר עדיין היה בתהליך כתיבת הדו"ח...). האם אני בכנות יכול לומר, שפעולותיי חסרות הזהירות לא מעניינות את הציבור? כמה כסף מקציבה הממשלה לכיסוי הוצאות הבריאות של אנשים שנפגעו בתאונות דרכים? איך זה משפיע על המיסים של כולנו? עד כמה נופחו פרמיות הביטוח על ידי תביעות הנובעות מתאונות שניתן היה למנוע אותן? אולי זה קצת נאיבי לחשוב שאדם יכול לחיות בבועה ופעולותיו לא ישפיעו על הכלל?

אני חושב שכולנו מסכימים, שאי-אפשר לחוקק חוקים חודרניים, הדורשים מכל אחד להתעמל ולקחת ויטמינים יום יום, אך יחד עם זאת אנו חייבים לכבד את טובתו של כלל הציבור. ברוך השם אני כותב, לא מחוקק, אז יש לי חופש לנתח את שני הצדדים של הנושא בלי שיהיה עלי לקבל החלטה. יש כאן מרחב גדול של שטח אפור, וברור שמנסחי החוקים יתקוטטו ביניהם היכן מונח הקו האדום.

הלקח שלמדתי ממקרה הביש הזה – חוץ מן הלקח המובן מאליו שיש תמיד לחגור את חגורת הבטיחות לפני התנעת הרכב – אולי היה שווה את כל עגמת הנפש.

שוב אנו רואים, כיצד כשאנו מתקרבים לעידן המשיח, העולם הולך ומשקף את מקורו הרוחני. בעבר היה קשה לראות כיצד פעולותיהם של בני אדם משפיעים על החברה. כיום, לעומת זאת, ברור לכולם שגורלותיהם של בני האדם שזורים כולם זה בזה. זוהי עובדת חיים שהפילוסופיה היהודית תמכה בנכונותה מאז ומתמיד.

כולנו נבראנו על ידי א-ל אחד למען שליחות אחת: להפוך את העולם למקום טוב יותר. זה במיוחד נכון לגבי העם היהודי. המקובל הנודע רבי יצחק לוריא – האר"י ז"ל – לימד אותנו שכל העם היהודי הוא כמו גוף אדם אחד גדול שבו בני האדם השונים הם איברים שונים. ישנם בני אדם רגשיים שהתנהגותם מונעת על ידי הרגש - הם מהלב; אחרים מוכוונים לפעולה, שכן נשמתם מושרשת בידיים; אחרים נוטים יותר לצד האינטלקטואלי – אלה הם המוח של האומה. אנו גוף אחד עם שליחות אחת – להאיר את העולם הזה באור תורה ומצוות, כשכל "איבר" תורם את חלקו בהשגת המטרה העיקרית. כל איבר אינו בר חליפין משום שהוא משרת פונקציה שאף אחד אחר אינו יכול להשיג. כשאיבר אחד מקדם את המטרה, הוא מעניק יתרון לגוף כולו וכן להיפך.

לרעיון זה יש שתי מסקנות עיקריות:

1) אין לנו זכות להתפשר בקטע של עשיית הטוב במֵרבו על ידי התנהגות לא אחראית. כמו שנהג שיכור אינו יכול להגיד: זה עניין שלי אם אני נוהג בשכרות, כך גם אנחנו אחראים כלפי יהודי אחר ואיננו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו ולהסתגר בד' אמותינו. אנו חייבים זאת לכל יהודי, הן לאלו החיים עימנו היום והן לדורות הקודמים ולדורות הבאים, לתרום את חלקנו לתכלית המשותפת. אחרת, זה דומה לנוסע בספינה הבוחר לקדוח חור בגוף האנייה וטוען שיש לו זכות לעשות ככל העולה על רוחו כל זמן שהוא עושה זאת בחדר האישי שלו.

2) איני מסכים עם האמירה "חייה ותן לחיות". אין באפשרותי להתמקד על התקדמותי הרוחנית האישית ולעבוד את ה' ללא דאגה להתנהגותו של שכני ולמצב הרוחני שלו. אם לידידי כואב, כך גם לי. זה תפקידו של כל יהודי, לעשות כל שביכולתו להסביר את התורה והמצוות בדרכי נועם; לעודד ולהמריץ אותם בנתיב הרוחני שלהם.

זה כן עניינך. כולנו בסירה אחת.