שלוש שנים וחצי היה תת-אלוף (אז סגן-אלוף) מנחם עיני בשבי המצרי ביחד עם ישראלים נוספים, בעיקר טייסים בחיל-האוויר. לאחר מלחמת יום-הכיפורים שוחרר וחזר לבסיסו הצבאי בארץ-ישראל. שהותו בשבי שינתה את הלך-מחשבתו ורבים ממושגיו על החיים. בראיון שנערך עמו, סיפר כיצד פגישה עם הרבי היתה נקודת מפנה בחייו.

בשבי התוודעתי לתכונות אחדות שלי בצורה ברורה יותר, מאז החזרה מהשבי היה קשה לי מאוד לשאת רעש, ואפילו מוסיקה הפכה בשבילי לרעש לא-נסבל. יותר מכך: מאז השבי אני אדם חסר-מנוחה. אני רואה סביבי אנשים שקל להם יותר עם עצמם... מי יודע, ייתכן שהייתי כך ממילא, גם ללא החוויה של השבי.

במצב זה פגש בי הרב מנחם לרר. הרב לרר הגיע לאחד מבסיסי חיל-האוויר להניח תפילין ולעורר חיילים ליהדות. זה היה מספר חודשים לאחר שחזרתי מהשבי במצרים. לרר הגיע גם לחדר שלי והציע גם לי להניח תפילין. בהתחלה לא הבנתי מה הוא עושה כאן וקצת התרגזתי. אבל מפקדי הישיר שהיה נוכח בפגישה אמר לי 'אתה דווקא צריך אותו'. המפקד ידע שאני אמור לטוס בקרוב בתוקף תפקידי לניו-יורק ואמר: 'מנחם לרר יכול לסדר לך פגישה עם הרבי'.

בלי ברירה, הסכמתי. כמו שאמרתי, הייתי די מעורער מהשבי, וחשבתי שאפילו אם פגישה עם הרבי לא תועיל, אני לא אפסיד שום דבר אם אראה אותו. לקחתי מהרב לרר פרטים, וכשהגעתי לניו-יורק עשיתי כפי שהוא הורה לי והתקשרתי למזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין, ונקבעה לי פגישה עם הרבי.

זה היה בערך בחודש אדר. באתי לבניין 770 מוקדם בערב. האנשים שם אמרו לי שכעת כולם מתפללים ערבית ושאלו אם אני מוכן להצטרף לתפילה, הצטרפתי. ואז הרבי נכנס וראיתי אותו בפעם הראשונה. ההופעה שלו הרשימה אותי מאוד. אני רוצה להדגיש שלא הגעתי לרבי כחסיד. אפשר לומר שהגעתי אליו כאדם עם קו מחשבה עצמאי, כמו כל הטיפוסים של טייסי חיל-האוויר.

גן-עדן התחתון

אחר-כך הוליכו אותי לחדר-ההמתנה, ומישהו אמר לי שקוראים לזה 'גן-עדן התחתון'. ישבתי שם והבטתי באנשים שממתינים. הם היו רציניים בצורה לא-רגילה, כאילו התכוננו למשהו מיוחד. אחר-כך שמתי-לב שכל אחד נכנס לכמה רגעים ותיכף יוצא. אני רואה למשל אדם נכנס ויוצא כעבור דקתיים או משפחה שלמה נכנסת ויוצאת מהחדר של הרבי כעבור שלוש דקות. קצת התפלאתי.

שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לשוחח עם אדם במשך דקה או שתיים או שלוש. בשביל זה הם כל-כך רציניים, כל-כך מתכוננים. זה היה מין פלא בעיני, כמו חידה, אבל היה לי די זמן לשבת שם ולהסתכל בהם, ובסוף ראיתי שלכולם הבעת פנים אחרת כשהם יוצאים מהפגישה, והבנתי שלמרות שאלה פגישות קצרות מאוד, בכל-זאת נאמרים שם דברים מיוחדים... חשבתי שזה גם מה שיהיה אתי: אני אכנס, אגיד שלום ועוד משהו, ומה שאספיק אספיק ואז אצא".

"ראיתי שהרבי מתעניין"...

כשנכנסתי לרבי, הרבי קם והורה לי לשבת... התיישבתי והתחלתי מיד לדבר. אחר-כך סיפרו לי חסידים מחב"ד שבדרך-כלל הרבי לא קם לקראת מי שנכנס. אמרתי לעצמי: איזה ג'נטלמן הרבי. ובכלל, פגישה עם הרבי שאורכת 45 דקות אתה מעכל חודשים ושנים. לאט-לאט אתה מתחיל להבין מה קרה לך בפגישה וקולט יותר עמוק מי האיש שנפגשת איתו.

אמרתי לרבי שהגעתי אליו בזכות זה שהייתי שבוי. ראיתי שהרבי מתעניין. הוא התעניין מאוד איך נפלתי בשבי ורצה לשמוע כל מה שעבר עלי בשבי. מהשאלות שלו הרגשתי תיכף בהתחלת הפגישה, שהרבי מעורה מאוד בכל תחומי החיים בארץ ומעודכן עד לפרטי-פרטים.

הזמן עבר בלי שהרגשתי. אני מציץ בשעון ורואה שעברו כבר יותר מדקתיים ויותר משלוש דקות ומתחיל להבין שהרבי באמת מעוניין לשמוע אותי ובאמת מעודד אותי לספר לו את סיפור הנפילה בשבי ואיך אני חי אחרי השחרור מהשבי. אתה מבין, הרגשתי בהתחלה לא כל-כך נוח עם העובדה שהרבי מקציב לי יותר זמן מאשר לאחרים, אבל הוא שאל, והנחתי שזה בסדר אם אני עונה לו לפי השאלות.

מה סיפרתי לרבי? - בהתחלה סיפרתי לו שהייתי בקבוצה שהקימה את טייסת הפנטום הראשונה, ואחרי חודש בערך שולבנו במלחמת ההתשה. המשכתי לספר לו שבמשך הזמן הועבר כל העומס של מלחמת ההתשה לטייסי הפנטום. המטוס שלנו יכול לשאת הרבה יותר פצצות מהמטוסים האחרים שהיו באותה תקופה בחיל-האוויר, ויש לו יכולת בלתי-רגילה בהפצצות-עומק, מאות קילומטרים בעומק שטח האויב.

אולי הייתי מדלג על כל הפרטים האלה, אבל הרבי גילה הבנה ממש מקצועית, אז פירטתי הכול. זה משונה להגיד את זה על רבי, אבל תענוג לדבר עם אדם 'מבחוץ' שמגלה הבנה מקצועית ומסוגל לרדת אתך לפרטים טכניים. סיפרתי לו שבאותה תקופה חיסלנו כל יום טילים או מחפורות טילים לכל אורך התעלה, ואחר-כך, לפעמים אפילו באותו יום, היינו יוצאים לגיחות נוספות ותוקפים מטרות שונות בעומק מצרים, בדרך-כלל בסיסי צבא. מבחינתם של המצרים, זו היתה מלחמה איומה. היו אז שמועות וסיפורים שהצבא המצרי כבר לא מתגורר במחנות-הקבע שלו, בגלל הפחד מהתקיפות שלנו.

באותו זמן - זה היה ביוני 1970 - המצרים השלימו בעזרת הרוסים מערך טילים ענק ליד קהיר. מערך כזה המורכב ממספר סוללות, מגן על עצמו בצורה מסוכנת לכל מטוס. כשאתה תוקף סוללה אחת, אתה חושף את עצמך לזיהוי והתקפה מצד הסוללה סמוכה. סיפרתי לרבי שרצינו בכל לבנו להשמיד את כל סוללות הטילים. היינו אז צעירים וחשבנו שהכול אפשרי. היינו מדמיינים לעצמנו שהחיל מוציא להתקפה בו-זמנית את כל המטוסים מכל הסוגים והטייסות, ואנחנו מחסלים את כל המערך בבת-אחת... היינו אפילו ממורמרים משום שהחיל שלח רק אותנו, זאת-אומרת חלק מטייסת הפנטומים, ולא את כל המטוסים...

הקשבה מרפאת

ואז הרבי שואל אותי על הנפילה עצמה, וכאן אני מוכרח להגיד לך כמה מלים על הרבי. הזכרונות כואבים מאוד. אני חושב שיש לכל אדם שנפגע חשק להדחיק מה שיותר מהפגיעה, וכאן אתה יושב עם יהודי שיודע לדובב אותך, ואתה מסוגל פתאום להחזיר את הזכרונות בלי להרגיש בכאב ובביזיון, אם בכלל היה כאן ביזיון. יש לו הקשבה מרפאת. השאלות וההקשבה שלו מכניסות את הדברים הכי קשים לממד אחר. כשאני מספר לך עכשיו על הפגישה עם הרבי, אני מבין הרבה יותר טוב מדוע האנשים שראיתי בחדר-ההמתנה יצאו עם הבעת-פנים רגועה, או הייתי אומר אפילו עם שקט נפשי. כשאתה מספר לו, הוא מביט אליך בהבנה, שמנחמת אותך על כל כאב.

טוב, סיפרתי לו שהמטוס שלי הופל בשבת, ה-18 ביולי. תיארתי לו את האווירה שהיתה בטייסת בלילה שלפני הגיחה. היתה לכולנו הרגשה קשה מאוד. בשבועות שחלפו מהקמת מערך הטילים ליד קהיר, המצרים קידמו את הטילים לתעלה והתחלנו לאבד מטוסים. כמה חבר'ה נפלו, ביניהם שני חברים טובים שלי, עמוס ז' ועמוס ל'. היתה לטייסים הרגשה שלא מצליחים במשימות והרגשנו גם פחד פיזי. האווירה היתה ממש כבדה.

בשבת שבה הופלתי יצאנו לטיסה אני וח', שהיה מפקד הטייסת, ב-7 בבוקר. היינו זוג קבוע באותו מטוס.

בתחילת הטיסה עצמה לא היו שום אירועים מיוחדים. הצרות התחילו בהמשך. פתאום זיהינו במכשירים שהמצרים שיגרו אלינו כמה טילים. האינסטינקט אומר לך ברגע כזה לברוח, אבל ההוראות הקבועות, מה שאנחנו קוראים 'נוהל קרב', אומרות לך לסמוך על הציוד ללוחמה אלקטרונית והמשכנו במשימה. ואז המטוס פתאום מזדעזע. חשנו בפיצוץ והבנו שהטיל השיג אותנו למרות המכשור. לא ראינו אש ולא עשן, אבל המטוס כולו הזדעזע. שחררנו את הפצצות כדי להוריד משקל והחלטנו להנמיך כדי להתחמק מהמכ"ם המצרי ולטוס הביתה במלוא המהירות. ואז אני פתאום מרגיש שהמטוס מתחיל לנטות שמאלה ולמטה. ידעתי שאיבדנו את השליטה במטוס, ובדיוק אז ח' אומר שצריך לנטוש את המטוס.

זה היה בערך 10 שניות לפני שהיינו צריכים לחצות את התעלה בכיוון סיני. ח' פקד עלי לשחרר את כיסאות-המפלט והקשר בינינו נותק. הכיסא שלי נפלט החוצה מיד. נפצעתי מהדף-האוויר אבל ניצלתי והתחלתי לצנוח. ח', החבר שלי לטיסה, לא הצליח לצאת. כנראה שכיסא-המפלט שלו נפגע. המטוס התרסק, הוא נהרג"...

הרבי יודע בדרך משלו

אני זוכר שהרבי הקשיב לקטע הזה בשתיקה. אני לא אוהב מלים גבוהות, אבל זה היה הרגע שבו הרגשתי בכוח של האישיות שלו... אני יכול להגיד לך, שאפילו המבט שלו הקשיב לי וניחם אותי. פעם או פעמיים היתה הפרעה, המזכיר של הרבי פתח את הדלת, אבל הרבי הרים את היד קצת מעל הכתף ורמז בתנועה עדינה ש'זה בסדר', ובאותו זמן הביט בי באותה תשומת-לב מלאה כאילו לא היתה שום הפרעה. הבנתי שהרבי מבקש ממני להמשיך בסיפור שלי.

זה היה השלב שבו תיארתי לרבי את הנפילה בשבי. אני יודע שאיבדתי אז את ההכרה, כי פתאום מצאתי את עצמי על החול כשאני חוזר לעצמי במהירות. הייתי צלול לחלוטין ותיכף הבנתי שנפצעתי קשה. קודם כל, הזרוע הימנית שלי היתה מעוותת בתנוחה לא-טבעית מאחורי הגב, והרגל השמאלית היתה מעוותת בצד הגוף בצורה לא-טבעית. זכרתי שהופתעתי בעצמי כשראיתי את הזרוע והרגל. אחר-כך, בבית-הרפואה המצרי, התברר שהזרוע הימנית היתה שבורה בשלושה מקומות עם שבר גם בעצם הבריח, והרגל השמאלית נשברה בצורה חמורה כולל שבר פתוח בקרסול. המכנסיים היו אדומים מדם, ואחר-כך התברר שהיתה לי גם פציעה עמוקה ליד המפשעה ופציעה נוספת ברגל ימין. זכרתי שהכאב היה נסבל. ההרגשה שהעיקה עלי באמת היתה ההפתעה והפחד. ידעתי מיד שאני שוכב פצוע בארץ אויב, וכשחיפשתי מסביבי את ח' לא היה לו זכר.

לא רחוק ממני ראיתי את פטריית העשן שיצאה מהמטוס שבער, והתחלתי לקלוט שאולי ח' נהרג...

ואז הגיעו למקום חיילים מצרים במשאית. כשראיתי שהיה איתם קצין נרגעתי. לאחר שחיפשו עלי וראו שאין עלי שום נשק אישי (פרט לסכין קפיצית שהקצין החרים לי מיד) שאלו אותי כמה שאלות זיהוי, ואחר-כך נתנו לי זריקת הרדמה וישנתי. אחרי זמן בלתי-ידוע התעוררתי בחדר שנמצא בבית-רפואה גדול ויפה, ואחר-כך התברר לי שזה בית-הרפואה 'מהדי' בקהיר.

זכרתי שהיתה לי תחושת הקלה עצומה. סוף-סוף הכל נגמר. כשאמרתי לרבי שהפחד שלי מהדבר הגרוע מכל כבר היה מאחורי, חייך אלי בהבנה. הבנתי שהרבי לא צריך להיות טייס קרבי כדי לדעת דברים כאלה. אולי אתה זוכר שבתקופת הסקאדים, כל עם ישראל הרגיש בהקלה עצומה שמותר פתאום להגיד 'אני מפחד'. שלא צריך להתבייש בזה. כשסיפרתי לרבי על הפחדים שלי הרגשתי שהוא מבין מה זה פחד. לא הייתי צריך להגיד לו שרוב הגברים מתביישים להודות שיש בהם פחד או לבוא אליו עם המשפט התפל שרק טיפשים לא פוחדים. בדרך משלו, הרבי יודע את כל הדברים האלה. הוא פשוט יודע. הוא איש שיודע. עכשיו עולה בדעתי, שאילו היית שואל אותי איזה שם אני מציע לכתבה הזאת, הייתי קורא לה 'פגישה עם הרבי שיודע'. כך על כל פנים הרגשתי.

מה שהיה יכול לומר...

אחר-כך הרבי התעניין על הימים הראשונים בשבי. אמרתי לו שאינני זוכר הרבה מהימים הראשונים ומהחקירות. הייתי מטושטש בגלל התרופות, וכשניסיתי אחר-כך לעשות סדר בלוח-הזמנים, מצאתי שהייתי בתרדמה כמעט מוחלטת חמש יממות. כשהייתי מתעורר, גם בחמשת הימים הראשונים וגם אחר-כך, הייתי עסוק במחשבותי בעיקר במצב בריאותי. הרגל העקומה הטרידה אותי; שאלתי את עצמי אם אשאר צולע, ועוד ועוד. הודיתי לפני הרבי שהיו לי גם רחמים עצמיים. חשבתי שאני מסכן - פצוע, לבד, בארץ אויב... רק הרבה זמן לאחר הפגישה עם הרבי התחלתי להבין מה היה יכול להגיד לי ולא אמר. הוא היה יכול לדבר אתי על ביטחון בהשם ועוד ועוד, אבל באותה פגישה הוא הניח לי לדבר. אני מכיר מעט אנשים שהיו מתאפקים ולא מביאים את המסר שלהם ברגע כזה. אני-עצמי למשל לא הייתי מסוגל להתאפק...

לאחר שבוע או שבועיים התחילו החקירות. פעם היו אצלי חוקרים ופעם עיתונאים זרים ומצלמות. הרבה לא זכרתי. בדרך-כלל החקירות היו שטחיות וכלליות, אבל לפעמים, כשלא ידעתי מה להשיב על שאלות מסוימות, החוקר לא האמין שאינני יודע והתחיל ללחוץ. אבל בדרך-כלל החוקרים הסתפקו כמו שאמרתי בשאלות כלליות, כאילו לצאת ידי חובה, ואפשרו לי להתרפא. אבל החקירות לא כל-כך הדאיגו. הדאיג אותי בעיקר מצבי הגופני. וחוץ מזה ידעתי רק שאני חי, שח' אולי נהרג (עוד לא ידעתי את זה בביטחון מלא) ושאני שבוי, וחוץ מכל אלה קיוויתי שעוד מעט ייעשו חילופי-שבויים ואני אחזור הביתה".

סיפרתי לרבי - כמו לאבא

אפרופו חקירות... סיפרתי לרבי שאחרי שהחוקרים בבית-הרפואה גילו שאני לא מומחה גדול במכשור הלוחמה האלקטרונית של הפנטום, הרפו במקצת את הלחץ, והחקירות הרציניות באמת בנושאים ביטחוניים כלליים התחילו יותר מאוחר, שלושה חודשים לאחר שנפלתי בשבי. אלה היו ימים קשים. הטיפולים הרפואיים נמשכו. עברתי מספר ניתוחים והשתלת עצם. ישנתי על מיטה מקרשים. תנאי החיים היו קשים. לפעמים החקירות נמשכו ימים רצופים. ידעתי פרטים מבצעיים רבים וחששתי כל הזמן שאם יפעילו עלי לחץ פיזי אולי אשבר. לשמחתי, יצאתי מהעניין בסך-הכל בצלע אחת שבורה ממכה של שומר, ולא גיליתי להם שום דבר משמעותי...

כשסיפרתי את זה לרבי עינינו נפגשו לרגע, והוא כאילו לחץ את ידי במבט שלו. איזה עידוד זה!... אתה יכול לתאר לעצמך, שלאחר השחרור מהשבי חקרו אותי בשירות הביטחון ובמודיעין חקירה ארוכה, כדי לברר מה אמרתי למצרים ומה לא אמרתי, וקיבלתי הרבה טפיחות על הכתף כששמעו איך עמדתי בחקירות. אבל אף פעם לא הייתי כל-כך גאה לספר את הקטע הזה, כפי שהרגשתי כשסיפרתי את זה לרבי. יותר נכון, גאה ונבוך. פתאום אתה נהפך בחזרה לילד, ואתה מאושר, ואני מוכרח להגיד שגם קצת מתבייש, לספר לאבא שלך שעשית משהו טוב...

הרבי ביקש לשמוע על החיים בבית-הסוהר. סיפרתי לו ששהיתי בבית-הרפואה כחצי שנה, כי גורמים מסוימים רצו להגדיר אותי כ'פצוע קשה', כדי שתהיה עילה להחזיר אותי לישראל, אבל לאחר חצי שנה הוחלט בכל-זאת להעביר אותי לעבאסיה.

ואז העבירו אותי. קשרו לי את העיניים ולקחו אותי בטנדר מבית-הרפואה לבית-הסוהר. בבית-הסוהר הכניסו אותי לחדר שהיו בו עוד שבויים, בעיקר טייסים שלנו מחיל-האוויר. כמה מהם הכרתי. תיארתי לרבי את השמחה שהיתה בפגישה. כמה לא הכרתי. הם היו חבורה מלוכדת. כבר לא הייתי לבד, אבל עוד לא קלטתי איזה חיים עלובים מחכים לי. זכרתי וסיפרתי לרבי כמה נדהמתי כשראיתי באיזה תנאים מחזיקים אותם.

הרבי קלט את התיקון

תרשה לי כאן עוד משפט על הרבי... כשהייתי מוסר בבסיס דוח פעילות כשחזרנו מגיחה, ידעתי שאני חייב לתת כל פרט בדייקנות מקסימלית. אבל שם היה מדובר בפרטים טכניים חיצוניים. כשאתה מדבר עם הרבי אתה מרגיש פתאום שהוא נהפך למצפון שלך. אתה מספר לו ובעצם גם לעצמך דברים מתוכך, שאף-פעם לא היית אומר אותם לא לעצמך ולא לאף-אחד אחר... כך קרה לי גם בקטע הזה. כל הסיפור שסיפרתי לרבי על הנפילה והשבי, היה שונה לגמרי מהסיפור ששמעו ממני למשל החוקרים במודיעין או אפילו חברים שלי בבסיס. כשסיפרתי לרבי למשל את הקטע הזה על הרגע הראשון בחדר עם שאר האסירים, הבנתי פתאום שהתייחסתי לחברים שלי בגוף שלישי ואמרתי ש'מחזיקים אותם' ולא 'אותנו', ומיד תיקנתי את עצמי ואמרתי לרבי שנדהמתי לראות שמחזיקים אותנו בתנאים כאלה. הרבי קלט את התיקון וחייך אלי, והרגשתי שמועקה של שלוש שנים וחצי מפשירה בתוכי...

הצחוק הבריא הראשון

נחזור לסיפור. הדבר הראשון שהפתיע אותי היו הצפיפות והאפלה. החדר היה מקום דוחה. אמרתי לרבי שהרגשתי ככה בגלל הניגוד בין החדר המטונף ובין החדרים בבית-הרפואה שהיו מאווררים ונקיים.

החדר היה בעצם כוך והחצר שמסביבו מוקפת בחומה בגובה 3 מטרים ומלאה בשומרים ובאסירים מצריים שהיו אחראים לניקיון. הכול היה מדכא. החלונות היו קטנים וגבוהים ומכוסים בקרשים, כדי שלא נוכל להציץ החוצה. הדבר היחיד שהאיר את החשיכה ששררה בחדר, היתה נורת חשמל שדלקה 24 שעות ביממה. נכון שהחדר לא היה מזוהם, אבל הקירות היו מטונפים וכל הריצפה היתה מלאה בארגזים וקופסאות קרטון ריקות, שנשארו מהחבילות ששלחו לנו מהבית. הריצפה היתה מבטון ומלאה מקיר לקיר במיטות ברזל. באמצע עמד שולחן.

כשסיפרתי את תגובתי לרבי לא יכולתי שלא לצחוק. על עצמי, אני מתכוון. הרבי צחק יחד אתי ופתאום חשבתי, שזה הצחוק הבריא הראשון שלי מאז חזרתי מהשבי. סיפרתי לרבי שצורת החדר והחיים בחדר הרגיזו אותי כהוגן, וכבר באסיפה שעשינו שם למחרת אמרתי לאנשים שאי-אפשר לחיות בתנאים כאלה. טענתי שצריך לסייד את החדר ולצבוע אותו והסברתי שאם נצבע את החדר בלבן, יהיה קצת יותר אור בחדר. דרשתי שנזמין כונניות ספרים וחוץ מזה גם כונניות קטנות שאפשר לשים על-יד המיטות, והצעתי שנזמין שעוונית לכיסוי השולחן המכוער ואחר-כך הצעתי שנקבע סדר-יום של לימודים. 'תראה איזה יוזמה היתה לי פתאום', אמרתי לרבי, ושנינו הבנו שאני בעצם מדבר על החודשים שעברו עלי בדכדוך מאז חזרתי מהשבי, תקופה שבה לא יצאה ממני כמעט שום יוזמה...

סיפרתי לרבי שהחוויה המרכזית בשהייה בכלא היתה הלחץ מה'יחד' הבלתי-פוסק. אפילו כשלמדתי או התעסקתי למשל ביצירה אישית כמו ציור או כתיבת שיר או יומן, תמיד ידעתי שאני לא לבד והאחרים מביטים בי ומסוגלים אפילו לגשת ולהציץ מה אני עושה. 'כל הזמן היה צפוף בחדר', התלוננתי, 'כל הזמן ביחד בלי רגע לעצמך...'

השתתקתי לרגע, והרבי העיר שלמרות ה'יחד', כל אחד נשאר עם הבדידות שלו. הבטתי בו לרגע וחשבתי: מניין הוא יודע את זה? אבל ידעתי שהוא צודק וידעתי שיש לו תשובה לכך, והוא כבר יודע איך אדם מתגבר על הבדידות האוניברסלית הזאת. והיום, אחרי 19 שנים, אני חושב לפעמים שהרבי היה רוצה שגם אני אמצא את הדרך הזו...

הרבי פשוט החליט לרפא אותי

הרבה סיפרתי לרבי על ההתמודדות עם הזמן, שהיתה לגבי הבעיה הכי קשה בכלא. גם בנושא זה הרבי הקשיב במבט היודע שלו.

סיפרתי לו שנכנסתי לבית-הכלא לאחר שהייתי כבר שנה במצרים, כשחשבתי ששנה היא המון זמן. אילו מישהו היה אומר לי באותו רגע שאני אשב בכלא עוד שנתיים וחצי, אינני יודע אם לא הייתי נשבר מזה. אבל האמת התגלתה לי די מהר. התחלתי להבין שאין שום ערובה שישחררו אותנו בפרק-זמן מסוים.

היה ברור שהמצרים יכולים להחזיק בנו כמה זמן שירצו, וכשהייתי חושב על חוסר-הוודאות הזה, על הזמן שעובר ועל הזמן הבלתי-ידוע שנישאר בכלא, היו תוקפים אותי מצבי-הרוח הקשים ביותר. הרגשתי שאני מחמיץ את החיים, שאני מזדקן שם מבלי להיות צעיר. ידעתי שבחיל-האוויר קורים דברים, ואני לא משתתף בהם... והדבר הכניס אותי לדיכאון קשה.

אבל הזמן בכל-זאת עבר. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, וככה 110 שבועות באותו חדר עם אותם אנשים, מבלי לראות שום דבר מסביב חוץ מהחצר והחומה. אפילו כשהוציאו אותי פעמיים לטיפול שיניים בכלא, קשרו לי את העיניים.

ואז הגעתי לסוף הסיפור, ואל תשכח שאני מספר לך מהזיכרון רק חלק קטן מהדברים שסיפרתי לרבי. הוא עודד אותי כל הזמן במבט, בהערה, בהטיית גוף להמשיך ולספר, והרגשתי שהדברים שאני אומר מנקים אותי מלחץ ומועקה וחוויות קשות שהצטברו בי במשך קרוב לארבע שנים. המזכיר נכנס לראות מה קורה עוד פעמיים-שלוש ואחר-כך הפסיק. רק יותר מאוחר, כשניתחתי לעצמי את הפגישה, הבנתי שהרבי פשוט החליט לרפא אותי מחוויות השבי. וכשהוא החליט, הוא עשה את זה בלי להגביל את עצמו בשום דבר. וזה אולי הדבר המרשים ביותר שנותר בי מהפגישה. אני מתכוון לשלמות הנפשית המוחלטת שבה הרבי קיבל אותי. כשהוא היה איתי, כל שנייה היתה פגישה נטו של 100 אחוז. לא 99 ולא 98 אלא 100. כל-כולו מולי בהתייחסות מוחלטת לכל מלה שאמרתי. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאפשר להתייחס לשני באופן מלא גם בשתיקה ובהקשבה.

ראיתי אופק בפעם הראשונה

הגעתי לסיום הפרשה. כשלושה שבועות לאחר סיום מלחמת יום-הכיפורים, הגיע הרגע שבו המצרים הודיעו לנו שחוזרים הביתה. סיפרתי לרבי שביום השחרור ראיתי אופק בפעם הראשונה לאחר שנתיים וחצי. המצרים הוליכו אותנו לאוטובוס, והפעם בלי כיסוי עיניים. זכרתי שנתקפתי בסחרחורת: בפעם הראשונה אחרי זמן ארוך מאוד, יכולתי למקד את העיניים באינסוף. בשבי לא ראינו את האופק אף פעם, רק לפעמים עבר מעלינו מטוס בשמים או שהבטנו מרותקים בקרבות-אוויר בין עורבים ליונות...

כשתיארתי לרבי את הפגישת הראשונה עם המשפחה, ראיתי שעיניו מצטמצמות בריכוז. תיארתי לו רגעים קשים, והוא הקל עלי לעבור גם את הקטע הזה. סיפרתי לו על הציפיות לקראת הפגישה, על הפגישה עצמה, על הרגעים שבהם אתה רואה את בני-משפחתך ולא מאמין שזה קורה לך... ואחר-כך סיפרתי לו על הימים הבאים - על התחקירים במודיעין של חיל-האוויר, על הפגישות עם משפחות הטייסים שנהרגו ולא חזרו הביתה, על ההחלטה שלי להיענות להצעת מפקד החיל ולחזור לעבודה בתפקיד אחר בחיל... כלפי חוץ הייתי פעיל, נמרץ, דוגמא להצלחה שיקומית בעבודה ובחיים בכלל, אבל היום אני מבין שהסתרתי בתוכי עייפות עצומה...

הייתי צריך את הפגישה עם הרבי כאוויר לנשימה. היום אני מבין שהוא ראה הרבה דברים בתוכי שאני אפילו לא חלמתי שהם קיימים בי. אני בטוח שהוא חש בעייפות שלי הרבה לפני שהבנתי בעצמי, שאני לוקח על עצמי אחריות רבה מדי וקצב חיים מהיר מדי.

שלא תהיה לך אי-הבנה: לא דיברתי עם הרבי על שום בעיה אישית או בעיית משפחה, למרות שהיו כאלה. דיברנו רק על תקופת השבי ומה שעברתי בשבי, אבל עד היום אני נדהם, כשאני נזכר איזה תפנית הפגישה עם הרבי חוללה בחיים האישיים שלי.

להתייחס בלי פחד

חזרתי מהפגישה הביתה יותר רגוע, יותר מהורהר ויותר מחובר לעצמי. הרבי נתן לי לגיטימיות לבדוק את תקופת השבי ולהתחיל להתייחס אליה בלי פחד.

בסיום הפגישה הרבי שאל אותי אם אנחנו כותבים את מהלך השבי שלנו ומפרסמים את הפרטים ששמע ממני. כשאמרתי לרבי שעוד לא כתבנו ולא פרסמנו, אמר שלדעתו צריך לכתוב את זה. הוא אמר בערך כך: 'אני חושב שצריך לכתוב את זה, כי אתם לא השבויים האחרונים שיהיו לצה"ל, והאחרים צריכים ללמוד מהניסיון שלכם בשבי'.

ההערה הזו של הרבי לא נתנה לי מנוחה, ולמרות שהייתי עסוק מאוד, מצאתי זמן להתכנס עם החברים מהשבי ולעלות את כל החוויות על הכתב. לצערנו לא היינו באמת השבויים האחרונים של צה"ל, וכמו שהרבי אמר, הדברים שכתבנו באמת הביאו תועלת לשבויים אחרים...

אנחנו אומרים את המלה אחריות... כשישבתי עם הרבי 45 דקות, הוא לקח עלי אחריות מוחלטת. וכשנפרדנו, לקח אחריות גם על המסר שאני יכול להעביר לאחרים. אני חושב שרק הרבה יותר מאוחר, הבנתי שזכיתי בעצם לפגוש מנהיג אמיתי..."