"צעירי אגודת חב"ד באה"ק ת"ו, תחת נשיאות כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש" - הכריזו בחגיגיות אותיות הדפוס הגדולות מראשו של המכתב ומתחת להן מצינו מה שתוקתק על מכונת-הכתיבה כהאי לישנא: "הננו שמחים להודיעכם, כי יו"ר ארגון צעירי חב"ד, אשר חזר זה עתה מביקור קצר בארה"ב יקבל את כתבי העתונים בארץ לשם מסירת אינפורמציה מלאה על ביקור חסידי חב"ד אצל הרבי בנויארק ועל המתרחש בחצר הרבי". נקודה. שורה חדשה: "נשמח לראיין את נציגכם אשר יקבל אינפורמציה מאוד מעניינת". חתימה מסולסלת למהדרין. "בכל הכבוד". תם ונשלם דבר המכתב.

בנפש שוקקה ובלב חפץ ירדנו אל צעירי חב"ד. שקבעו מפקדתם לעיר ההומייה בחדר צדדי של ישיבתם הקטנה. הנמצאת בצריף שעלו עשבים בלחייו והוא שוכן לא הרחק מהטיילת שלשפת הים. וכל-כך למה, שבכל יום אנחם מראיינים, וזה היום - יראיינו אותנו. כמובטח מפורשות, שחור על-גבי לבן.

היקשנו קלות באצבע אחת על דלתו של חדר המזכירות הפונה לחצר. מאחורי השולחן הרים יהודי אחד את ראשו ונעץ בנו מבט חמים של "ברוך הבא. ברוך הבא". "שלום", אמרנו. השיב: "שלום וברכה". שאלנו: "האם אפשר לדבר עם יו"ר ארגון צעירי חב"ד בישראל". תקע בנו היושב מאחורי השולחן את ארובות עיניו, שלח ידו בזקנו המתולתל ושאל בניחותא: "מה אדוני צריך ממנו?" קצרה רוחנו. גם פה ביורוקרטיה? ענינו: "עתונות". הציץ בנו הצצה דקה והודיע: "יכול אדוני לדבר גם אתי". התעקשנו: "אל היו"ר, אמרו לפנות". היטיב היהודי את הכיפה על פדחתו ובת-שחוק פרחה על זקנו: "אמרתי כבר, יוכל אדוני לדבר אתי. האיש שהוא מחפש - זה אנוכי".

במטוס מיוחד

אמרו בעצמכם: צריך לבקש מחסיד לספר על הרב'ה שלו? קל וחומר חב"דניק נלהב שבנלהבים כמו ר' ישראל לייבוב. אשר מן השמים סייעו לו וראה, לראשונה בחייו, פנים אל פנים, את האדמו"ר שליט"א מליובאוויטש, ר' מנחם מענדל שניאורסאהן. וזאת לאחר עשרות שנים של שירות-קבע נאמן בצבאו של הרבי הגדול. לקראת החגים של ראשית תשכ"ב יצאו במטוס מיוחד מישראל לנויארק (סליחה, ניו-יורק) כמאה מחסידי חב"ד בארץ-הקודש. זאת היתה הפעם השנייה שעשרות מחייליו של הרבי טסים מישראל כדי להסתופף בצל חצרו ב"ימים הנוראים". הפעם יצא גם הר' לייבוב. מכאן והלאה רשות הדיבור לחסיד לייבוב.

"נו, אז נתחיל בקצת אינפורמציה רגילה, כמו שאומרים אצלכם. יצאנו מלוד, בשעה שש בבוקר ובערב כבר היינו שם. התפללנו במטוס רק 'שחרית' ו'מנחה'. 'מעריב' התפללנו כבר אצל הרב'ה. איך היתה הנסיעה, נו, צריך להגיד שהיתה איזה אווירה מיוחדת. בדרך לימדו לקהל שיעורי חסידות ברמקול. היו אפילו, אתה יכול לרשום, ריקודים במטוס, ריקודים למעלה-למעלה. בשמי מרומים. כשבאנו לשדה התעופה התפוצץ גלגל כשירדנו. זה היה ממש נס, ממש - נס, שלא התהפכנו, חלילה וחס. נס גדול היה שם. בחוץ כבר חיכו לנו קהל רב והיו ריקודים בחוץ וריקודים בפנים. צריך להגיד שהמכס היה שם בסדר גמור. תיכף נתנו לנו ללכת. איך זה היה פה, צריך להגיד ששם היה המכס באמת יותר נוח לבריות. היתה פקודה לכל החסידים לא לעשות שום דבר בלתי-חוקי. אצלנו - יש דיסציפלינה. במכס שלנו, כשחזרנו, חיטטו הרבה מאוד, צריך להגיד. אבל ברוך השם, לא מצאו שום דבר רע וגם לנו אין טענות. מדינה צריכה לעשות סדרים, כמו שמבינים".

מכל קצווי תבל

הרבה פעמים כבר סיפר וחזר וסיפר, מאז בא לפני כשבועיים, לדבריו על החצר של הרב'ה ולשונו לא יבשה. רגע כמימריה - והוא שוב מתלהב. הזכרונות מציתים את לשונו של החסיד לייבוב: "כשבאנו לחצר של הרב'ה, זה היה ביום שני, היתה השמחה גדולה.

חיכינו שייצא אלינו ותהיה 'התוועדות'. זאת אומרת שהוא ייצא ותהיה שיחה איתו. אבל המזכירים, שם הם נקראים 'סקרטרס', אמרו שלא תהיה 'התוועדות' עד יום השבת. פגשת שם מכל קצווי תבל ומלואה. חסידים וחסידות. מדרום-אפריקה וממארוקו, מקופנהאגן וממאדאגאסקאר. זה עושה רושם אדיר. אי-אפשר אפילו לתאר לך. היתה שם אפילו, אני נזכר, נערה בתולה, זאת אומרת לא-נשואה, שבאה מאיטליה במיוחד בשביל להיות אצל הרב'ה בחגים. היו גם הרבה מאחינו הספרדים. יש לחב"ד, אתה יודע, רשת חינוך בכל צפון אפריקה. הרב'ה מדבר אידיש ואידיש הם לא יודעים, אבל צריך לראות איך הם קשורים אל הרב'ה, ממש מחייה נפשות".

יושב החסיד איש-שיחנו על כסאו ועיניו המתלהטות כאילו פולחות-עוברות אותנו וממריאות וטסות הרחק הרחק. נושאות את רוחו הצמאה חזרה אל חצרו של הרבי: "אתה רוצה לשמוע איך נפגשתי עם הרב'ה שלנו, זה יקח קצת זמן, אדוני. בבקשה, בבקשה רבה. אם הוא מוכן לשמוע - מדוע לא? למה לא, ביום חמישי אמרו לנו שהרב'ה יקבל ב'יחידות'. כל אחד חמש דקות. היו כמה מאות שרצו 'יחידות' עם הרב'ה אבל ללילה הראשון נרשמו רק כמאה, קצת יותר. בשביל התור עשו גורל. לתאר את הכניסה ל'יחידות', לא ניתן לתאר איך מתכוננים. לא ניתן, אדוני. כולם מרגישים שהוא רם ונישא ויש רגש של רטט. איך להסביר לו שיבין - רגש של רעד, רעד כזה.

הרב'ה לא שאל

כשהכניסו אותי מצאתי אותו יושב מאחורי שולחן. הרב'ה שלנו, שיחיה. הרב'ה אינו נותן יד לחסידים שלו, בררך כלל. הרב'ה רק שואל 'נו?'. כלומר כאילו רצה לומר - מה יש לספר, חסיד שלי? הרב'ה לא שאל מי אני ותיכף דיבר לענין. שכבר ידע מי אני בלי שאגיד. מוכרח אני להודות שממש התבלבלתי ולא ידעתי איך לשלוט בעצמי. על מה דיבר אתי הרב'ה, מוכרחים לספר, נו. אז הרב'ה התעניין לדעת מה עם הרעש בקשר לילדים מרמת-הדסה ושאל מה באמת חלקה של 'עליית הנוער' בדבר הזה. ראיתי שהוא בקיא יותר ממני במה שמתרחש אצלנו ואמרתי לו ככה.

"הרב'ה גם שאל והתעניין על צעירי חב"ד שלנו שנוסעים לכל מיני קיבוצים ומדברים על קירוב לבבות וענייני יהדות. הרב'ה אמר שצריך להכיר אותם יותר ויותר. הרב'ה אמר בלשונו מפורשות ככה: "עדיין הם רחוקים מתורה ומצוות". "עדיין" - הרב'ה אמר, אתה מבין?" והחסיד ליבוב סמוך ובטוח בלבו פנימה שאם אמר האדמו"ר "עדיין" לא סתם אמר, אלא דייק בלשונו ומכאן משמע לן שהנה עוד לא אבדה התקווה וימים יבואו ובני הקיבוצים לא יהיו רחוקים מתרי"ג מצוות יותר מכל חב"דניק אמיתי. והוא ממשיך. ה'יחידות' עם הרבי נמשכה כל הלילה עד אור הבוקר. אז יצא הרב'ה לסליחות רענן. כאילו שום דבר לא עבר עליו. לילה תמים. אחר-כך חזר והלך תיכף למשרד לסדר ענייניו. כל יום יש הרבה הרבה דואר והרב'ה עובר על הכל. לבדו נותן הוראות מפורשות ל'סקרטרס' מה יעשו בו". אכן, מרצו של האדמו"ר מנחם-מנדל מן הדין שיעורר התפעלות בלב כל אחד היודע, כי הוא בן ששים חסר שנה. עד מאה ועשרים.

כולם בבית-הכנסת

בהתלהבות רבה: בשבת היו כולם בבית-הכנסת. בקושי יש מקום לאלף יהודים והיו שם אולי שלושת אלפים. צפיפות שאין כמוה. אתה יכול לתאר לך איזה רעש היה כשכולם נצטופפו פנימה. והנה עבר כזה - 'שששש'. הרב'ה בא. נתהווה שקט כזה, מה אני אגיד לך, שאילו זבוב היה נופל על הארץ היו שומעים בקול גדול. אבל באמת אגיד לך שאפילו בשביל זבוב כבר לא היה מקום, ער כדי כך. פתאום נעשה דרך רחבה בין הקהל הצפוף הזה והרב'ה עבר למקומו לאט-לאט", בהתלהבות רבה עוד יותר: הודיעו שאחרי התפילה תהיה 'התוועדות' עם הרב'ה. כלומר שהוא ידבר דבר מה.

אנשים היו תלויים על החלונות, מרוב שלא היה מקום. אבל היה שקט באופן נפלא ביותר. הרב'ה דיבר הרבה על עניין התורה. שבזמן האחרון מבטלים זמן יקר לענייני 'ביזנס' במקום ללמוד תורה".

בהתלהבות גדולה עוד יותר, אם לא למעלה מזה: ביום השני של ראש השנה אמר הרב'ה מאמר חסידי. הבית הכנסת היה מלא שאנשים היו תלויים על הגג ועל החלונות וזה פלאי-פלאים שלא נפלו למטה, ממש נס בפני עצמו. היתה צפיפות שאי-אפשר היה לזוז. ממש דבוקים זה לזה היינו. אבל כשהרב'ה אומר מאמר חסידי כולם עומדים. אין איסור מיוחד לשבת, אבל עומדים. שזה מתוך כבוד לעניין של החסידות. כולם עמדו. איך עמדו - לא יודע. זה הצליח מרוב השתדלות שרצו לכבד הרב'ה.

מה יש להפסיד?

בשמחה: הרב'ה דיבר במאמר החסידי על הצורך בלימוד תורה. ובפעם אחרת הוא דרש וביקש מהאנשים שבאו לבקר אצלו שילמדו תורה במקום לבזבז את הזמן על ביקורים. בוודאי. בוודאי. כולם למדו. כולם. לא, זו לא היתה פקודה. איך להגיד לך - הצעה. אבל הצעה של הרב'ה בדיוק כמו פקודה בשבילנו. אם גם אני למדתי, מה השאלה, אדוני. בשמחה רבה. לא, לא ביקרתי בנויארק. באנו משדה-התעופה לחצר של הרב'ה ואחר כך חזרנו באותה הדרך. מה יש לראות שם, אצל הרב'ה כל רגע זה רווח גדול. ומה יש לי להפסיד שם? את הבנין של האו"ם? אה, אפשר לראות גם בתמונה. העיקר זה להיות אצל הרב'ה, העיקר הגדול".

בהתרגשות: בשמחת תורה הרב'ה חילק משקה והיתה שמחה גדולה יוצאת מהכלל. באמצע השמחה פתאום ניגש אל הרב'ה יהודי שעלה לישראל לא לפני הרבה זמן ובא אתנו לאמריקה לבקר אצל הרב'ה. שם היהודי הזה בקבוק של וודקה לפני הרב'ה ואמר: "זה אני נותן בשביל שהקב"ה יעזור ליהודי רוסיה". הרב'ה הביט בו ואמר בשקט: "עוד לא. תיקח בחזרה 'יהודי'". אחר-כך בהמשך הערב דיבר הרב'ה על היהודים ברוסיה ופתאום התחיל מנגן, אצלכם אומרים, שר, הניגון: "צמאה לך נפשי", מה אגיד לך - התחלתי לבכות. אני גבר ולא רציתי, כמובן מאליו, שיראוני בוכה. אבל לא אפשר היה להתאפק. הרב ניגן "צמאה לך נפשי" ואני בכיתי בקול רם. הסתכלתי מסביב בבושה והנה כולם בוכים בקול רם וגדול. הביאו לרב'ה אנשים מתנה: ספר מאמרי חסידות ישן שהוציאו מרוסיה. חיבק הרב'ה את הספר ואמר בלשון זו: "יהי רצון שכמו שיצא הספר מן המיצר אל המרחב - כך גם הם". היתה התרגשות גדולה".

מי שרוצה - שיבוא

בהתפעלות: "אז ביקש הרב'ה את הבקבוק של הוודקה מהיהודי והתחיל לחלק משקה לעומדים מסביבו. גם הרב'ה שתה ולא נודע, כי בא אל קרבו. פתאום הרים הרב'ה את ידיו וקרא ואמר: "כל מי שרוצה ממני משהו - שיבוא עכשיו, כי זה הזמן". זו היתה ממש שעת רחמים גדולה, כמו שאפשר להגיד. אומרים שכזה דבר עוד לא קרה, שהרב'ה ירשה לכל אחד לגשת אליו ולבקש ממנו. לא, אני לא רציתי להפריע לו בצרות שלי, נגשו הרבה, הרבה מאוד..

ובאנחה: נו. נגמרו החגים והיה צריך לחזור בחזרה. בסוף בא הרגע ועזבנו את החצר ואת הרב'ה ובאנו הנה". ביקשנו מהר' לייבוב תמונה של הרבי מנחם-מנדל. ניגש החסיד אל הארון והוציא משם תמונה של הרב'ה ונתן לנו. אחר-כך ביקש: "תתן לראות". יחד הצצנו בתמונה, עצם החסיד את עיניו ושב וחי מחדש את חמש הדקות של 'יחידות' שזכה להן אצל הרבי ואמר בהשתפכות הנפש כולה: "כן, כן, זה הרב'ה שלנו. מובן מאליו - זה דומה לו, לרב'ה שלנו, אבל כשרואים אותו ממש, זה משהו אחר לגמרי. משהו אחר - לגמרי".