"ופרצת" - זו סיסמתם של חסידי חב"ד. זה גם המנונם. הם "פורצים" לכל מקום: תפגוש את חסידי חב"ד במוצבים הקדמיים ביותר של צה"ל, מחלקים שי לחיילים לכבוד החגים; תמצא אותם בראש חוצות ליד דוכנים מיוחדים עליהם פזורים סידורי תפילה, טליתות ותפילין - כשהם מנסים בכל כוחם לזכות את העוברים ושבים בקיום מצוות תפילין: "והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך"...

הם גם חלק מהנוף של עולי הרגל בחג הסוכות כשבידיהם "ארבעת המינים" והם משדלים את קהל החוגגים לברך "על נטילת לולב".

פעילותם - פעילות מבצעית. הכל מתוכנן עד הנקודה האחרונה. "אני מעריך אותם - אמר לנו מפקד מעוז בתעלה - הואיל והם אינם בטלנים. הם משלנו. תמצאו בתוכם גם חיילים טובים. אפילו צנחנים".

תנועת חב"ד מעורה היטב-היטב בשטח מדינת ישראל. היא הקימה, בפקודת הרבי, שני ישובים חקלאיים - כפר חב"ד בשפלת לוד וקריית מלאכי במעלה ההר, הנקרא בפי החסידים נחלת הר-חב"ד. הם גם הקימו מוסדות חינוך כשהקו המנחה אותם: אהבת ישראל.

הם משתדלים לעשות נפשות ליהדות: לקרב רחוקים - ובמקרים רבים - הם מצליחים במשימתם זו. בישיבת "תומכי תמימים" בלוד ניתן לפגוש "בעלי תשובה" צעירים. בחורים, שתמול-שלשום חיו בשולי החברה, נתפסו לסמים ואימצו להם אורח חיים של היפים - יושבים כיום רכונים ליד ה"סטנדר" ומשננים לעצמם דף גמרא. מספרם של החוזרים בתשובה - אומרים החסידים - נאמד במאות רבות.

כתובת לחסידים

הכוח המניע את חסידי חב"ד הוא האדמו"ר מליובאוויטש - רבי מנחם מענדל שניאורסאהן - האדמו"ר השביעי לשושלת החב"דית, שראשיתה מרבי שניאור זלמן מלאדי, הוא בעל ה"תניא", שחי לפני כמאתיים שנה. מקום מושבו - במטרופולין של חב"ד בניו-יורק. הכתובת 770, איסטרן פארקוויי שבברוקלין - הפכה מזה שנים למושג בעולם היהודי. רבים פונים לכתובת זו. יש באים לבקש ברכה, יש תרים אחרי עצה ותושייה, ויש המתפנים מכל עסקיהם ומגיעים ממרחקים, כדי להשתתף בהתוועדות נוסח חב"ד שיסודותיה - חכמה, בינה ודעת.

המושבה החב"דית בניו-יורק, שלפני שנים היתה שוקקת חיים יהודיים, הופכת אט-אט לאי בודד, עם נסיגתה של האוכלוסיה הלבנה מפחד "הפלישה הכושית". היחידים כמעט שאינם עוזבים את המקום הם אנשי חב"ד, כמצוות רבם עליהם. "כל עוד הרבי כאן - אנחנו כאן", הם אומרים.

"איסטרן פארקוויי", שהיה פעם אחד הרחובות הנוצצים של ברוקלין, שינה את צורתו. הוא השחיר, נעלם מנופו החן היהודי, שעד לפני שנים מעטות היה מסימני ההיכר שלו. שלושה ואולי ארבעה מבנים הסמוכים לבית מספר 770 הם כמעט היחידים, המלאים חיים יהודיים בכל שעות היום והלילה. גם תחנה הרכבת התחתית - ה"סאבוויי" - השוכנת בגן מול בית האדמו"ר, הינה היחידה בכל האיזור השוקקת חיים גם בשעות הלילה המאוחרות. בכל ימות השנה כך, על אחת כמה וכמה ב"ימי התוועדות".

בכניסה לבית הרבי מסתובבים אברכי ישיבה, כחיילים על משמרתם. מדי פעם בפעם הם מחליפים דברים עם החסידים הבאים לפקוד את בית האדמו"ר כדי למסור "קוויטל" (פתקת בקשה לרבי) וממשיכים להקיף את הבית סביב-סביב.

הבית עצמו בית מגורים רגיל, אך בעיני החסידים הוא למעלה מזה. הבית בעיניהם - בית של קדושה. כל קיר, כל חלון, כל ריהוט שבתוכו - הם אומרים - ספוג קדושת חב"ד. כך, שכבר בכניסה לבית החסידים עושים הכנות מיוחדות, כמי שמתכונן להיכנס לטרקלינו של מלך... פעמיים ביקרנו ברובע החב"די בניו-יורק. פעם ב'התוועדות' ובפעם השניה ב'יחידות', לשיחה פנים אל פנים עם האדמו"ר. בפעם הראשונה - כאחד מתוך קהל אלפים, העומדים צפופים ומבטיהם רתוקים אל השולחן, שבמרכזו יושב הרבי ודורש. ובפעם השניה - כיחיד מול פני הרבי.

הפגישה הראשונה ארכה שעות והיתה מלווה ניגונים חסידיים ושתיית "לחיים", כשאיש לא ילגום מהכוסית בטרם ייצור מגע-עין עם הרבי. הפגישה השניה נערכה בחצות הלילה, בחדר עבודתו של הרבי שבקומה הראשונה של הבית. בפגישה הראשונה ראינו את חב"ד, בשניה - את הרבי, רבם של חסידי חב"ד.

החוזרים בתשובה

האדמו"ר עמד בחדר עבודתו לבוש בקפידה. פניו האציליים עטורים זקן, שנזרקו בו הרבה שערות שיבה, עיניו יוקדות. הוא השיב לנו "שלום עליכם" על ברכת השלום והציע לנו לשבת בתנועת יד מלטפת. התיישבנו ליד שולחן עבודתו המכוסה זכוכית עבה ודיוקנו משתקף בה כבמראה. בקצה השולחן שעון גדול ומתחתיו פעמון. המקשר בין האדמו"ר למזכיריו.

ראשיתה של השיחה - אינפורמציה: מאין בא יהודי. בהמשכה הסביר האדמו"ר את גישתה הייחודית של חב"ד בקירוב רחוקים - "כבר אמר הנביא המבשר, שיבוא יום והוא היום הגדול: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בימינו, אנו עדים להתגשמותה החלקית של הנבואה - והשיב לב בנים על אבותם. לרוב, הבנים - הם שמשפיעים על האבות לשוב לדרך היהדות".

דעתו של האדמו"ר נתונה לדור הצעיר. הוא רואה במהפכה המתחוללת בקרב הנוער מאותות התשובה. ה"היפיס", אומר האדמו"ר, "לבם פתוח לתשובה. הם מורדים ובוחלים במימסד, בחברה המבוססת על גשמיות, בעושר ומחפשים משהו חדש... ובאווירה זו של חיפושים, נוצרת אווירה נאותה של שיבה ליהדות. הם מחפשים אלוקים. הם מורדים באלה שכתבו, כאילו הנוער אומר חס וחלילה: גאד איס דאד (=אלוקים מת)... הם רוצים למצוא את אלוקים חיים ואנחנו עוזרים להם..."

גם במטרופולין של חב"ד בניו-יורק מצאנו חוזרים בתשובה מקרב ה"היפיס". הם לומדים כיום תורה ומתעמקים ברזי החסידות המבוססת על הפילוסופיה של חכמה, בינה ודעת.

הגישה הפילוסופית של חב"ד אף מעוררת עניין רב בקרב מדענים, אנשי מחקר וצבא. מבין הבאים לשיחות עם האדמו"ר - פרופסורים, מדינאים, אנשי צבא, בתוכם - רובם של שרי ישראל, אלופי צה"ל ובראש כל - נשיא מדינת ישראל [זלמן שז"ר] הנמנה עם אורחיו-חסידיו.

לאדמו"ר גישה מיוחדת לצה"ל. הוא היה מן הראשונים שניבא ניצחון לישראל, בפרוץ מלחמת ששת הימים. הוא ביסס את נבואתו על קיום מצוות תפילין, אשר לדעתו, משרה גבורה על עם ישראל כלשון אחת מברכות השחר: "אוזר ישראל בגבורה". גם כיום מגלה האדמו"ר רגישות מיוחדת לבעיות הצבא. יתכן וזאת בשל העובדה שבימי מלחמת העולם השניה שירת כמהנדס אניות בצי המלחמתי של ארצות הברית. (הרבי הוא בוגר האוניברסיטה בסורבון) וייתכן שזהו חלק בלתי-נפרד מהתעניינותו בבעיות מדינת ישראל.

הרוח והמדיניות

חלק נכבד מהשיחה עם האדמו"ר נסב על בעיות מדיניות, בטחוניות ורוחניות. לדידו, חד הם. גם ביטחון וגם מדיניות קשורים ברוחניות - ברוח היהדות.

בכל הקשור במדיניות נראה שהוא שותף להגדרתו הקולעת של בן-גוריון: "לא חשוב מה שיאמרו הגויים, החשוב - מה שיעשו היהודים".

בעניני צבא, הוא גורס את השילוב, בחיל, בכוח וברוח. ובכל הקשור בענייני רוח - ביהדות, חזר והדגיש, כי אנו חיים בעידן של תשובה - בעידן בו הלב פתוח לתשובה, צריך רק לעודד אותו לשוב: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו בכל אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך".

האדמו"ר שלם עם הקו המדיני הנקוט בידי ראש הממשלה ושר הביטחון; אם יש לו טענות, הרי זה בעיקר מהקצב האיטי של ההתנחלות בשטחים.

שאלנו את האדמו"ר, מה בעצם זכותם של יהודים - היושבים בארצות-הברית ואשר אינם מתכוננים לעליה - להתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל?

השאלה אינה חדשה. האדמו"ר, כאילו ציפה לשאלה זו. "אני יודע", אמר, "מתרעמים עלי ואף כותבים נגד מי שיושב באיסטרן פארקוויי ורוצה לפרוש את מצודתו על ירושלים"...

אחרי הירהור קל המשיך: "כל ישראל יש להם חלק בארץ-ישראל, כשם שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא. איך אמר ר' יהודה הלוי: אני במזרח ולבי בסוף מערב. כל ההווייה הדתית שלנו קשורה בארץ-ישראל. אלא מאי, מדוע לא כולם עולים, זאת שאלה אחרת ואין לה כל קשר עם השאלה לגבי זכות ההתערבות בנעשה במדינה. לא אחת, באים אלינו - ליהודי התפוצות - ומבקשים להשתדל אצל סינאטור פלוני ואצל מושל פלמוני להיות דובר טוב לעם ישראל ולמדינת ישראל". האדמו"ר אינו גורס את החלוקה של העם היהודי לשני עמים - העם היושב בארץ-ישראל והעם היושב בתפוצות. "מי שמחלק בין היהודים ומבדיל ביניהם עושה את מלאכתם של שונאי ישראל, המרבים לטעון, כי יש הבדל בין הישראלים לבין היהודים. חלילה לנו לעשות כן..." קבע בפסקנות.

- בכל זאת, כבוד האדמו"ר מתי יבוא לארץ-ישראל?

האדמו"ר: "יבוא יום. אני מקווה שהוא לא רחוק".

- ומה לגבי החסידים, האם גם הם מחכים עד שהרבי יעלה?

חדר המבצעים

האדמו"ר: "כל חסיד שבא לשאול, אם לעלות לארץ ישראל והוא אינו ממלא תפקיד חשוב בחינוך, ברבנות, אנחנו אומרים לו: עלה. מלווים אותו בברכת יישוב טוב. הבעייה היא לגבי אלה שיש להם תפקידים חיוניים ואם הם יעזבו את הקהילה הכל יתפורר; לאלה אנו אומרים צא ולמד מקברניט של אניה בים סוער, הקברניט הוא תמיד האחרון הנוטש את האניה. תחילה עליו להציל את הנוסעים..."

- זאת אומרת שאתם בעד עליה?

האדמו"ר: "אנחנו בעד קיום מצוות יישוב ארץ-ישראל. האם תמצא עוד תנועה חסידית, שכה מעורה בבניין הארץ?"

מחוגי השעון הצביעו כבר על שלוש אחרי חצות כאשר תמה השיחה. בפרוזדור התקהלו חסידים רבים, חרף השעה המאוחרת. אחדים ביקשו לשמוע: מה אמר, אחרים הזמינו אותנו ל"חדר המבצעים" של חב"ד. על הקיר סוללת טלפונים המקשרת את בית הרבי עם חמש היבשות. אירופה, אוסטרליה, אמריקה, אסיה ואפריקה. ועל כל סוללה - שמות של ערים בהם נמצאים חסידים, "אתה רואה, באמצעות הטלפונים הללו, אנו מעבירים את דברי הרבי לכל מקום בעולם. ופרצת" - אמרו לנו.

אלפי מבקרים

שיחתם עם האדמו"ר נערכה בעת שחגג את יום הולדתו השבעים. היה זה יום מיוחד במינו. הכל לבש חג. הגיעו אורחים מכל העולם. בית האדמו"ר היה צר מלהכיל את כולם. אך אצל חסידים מסתדרים. לא תמצא חסיד שיאמר צר לי המקום. הם דבקו אחד בשני. שעות על גבי שעות המתינו בבית המדרש הגדול לבואו של הרבי להתוועדות.

הם עמדו על החלונות, נתלו על הקירות, טיפסו האחד על כתפי השני, כדי להעיף מבט על הרבי ביום הולדתו. הרבי נכנס בצעדים מאוששים אל בית-המדרש, ועלה על הבמה המוגבהת. תפס מקום בראש השולחן, הרים כוס ברכה "לחיים" וקהל האלפים פרץ בשירה אדירה, בניגון חדש, שחובר במיוחד לכבוד יום הולדתו של הרבי. המלים, מתוך תהילים, פרק ע"א, כעד לשנת ה- 71, שהרבי נכנס לתוכה.

"בך ה' חסיתי, אל אבושה לעולם" שרו לחליפין מתוך דבקות ובקצב מזורז. הרבי שמע, שר ומדי פעם, בתנועת יד - תנועה של זירוז, הגביר את קצב השירה.

אלפים באו להתוועד. מאות-מאות באו לברך את הרבי באופן אישי. באו מושלים, באו שליחים מיוחדים, בתוכם – הסופר הרמן ווק, שהעביר לאדמו"ר ברכה מיוחדת מאת נשיא ארצות-הברית, ריצ'ארד ניקסון. בא גם שגריר ישראל בארצות-הברית יצחק רבין ובירך את הרבי בשם ממשלת ישראל. בא נציגו של ראש העיר לינדסי והגיש לאדמו"ר תעודת הוקרה מעיריית ניו-יורק.

הרבי קיבל את כולם בלבביות. לכל אחד התאים מילת תודה. הוא גם קיבל אלפי מתנות מכל העולם, בתוכם אלבום מיוחד בו חתומים רוב שרי הממשלה וכל ה"מי ומי" של מדינת ישראל.

ה"ניו-יורק טיימס" הקדיש דיוקן מיוחד לכבודו של הרבי. אחד מעורכי העתון, שבילה בחצר חב"ד, שוחח עם האדמו"ר. אחת השאלות שהציג לרבי היתה: כבודו חוגג את יום הולדתו השבעים. הוא השביעי בשושלת חב"ד. מי יבוא אחריך?

הרבי הצטחק - כותב ה"ניו-יורק טיימס" - והשיב בפשטות: "נשאיר גם משהו מהדאגות למלך המשיח שבוא יבוא..."