לא תענה ברעך עד שקר – הדרישה לאמת מזכירה לנו תקשורת כנה בחיי הנישואין. דברי! אמרי מה באמת מציק לך! אין לו רוח הקודש...

נשים רבות סבורות, "אם הוא באמת מרגיש אותי ורוצה בטובתי, עליו לדעת בעצמו מה מציק לי". – לא נכון. אם את באמת רוצה בטובתו ומרגישה אותו – אמרי לו בפשטות ובאדיבות מה את רוצה.

סיפרה לי מישהי שלעיתים קרובות מגיע בעלה הביתה במצב רוח רע. היא ממתינה, נותנת לו פסק-זמן לנשימה וכשמצב הרוח לא 'מתאדה' במשך יום-יומיים, היא שואלת אותו בעדינות מה לא בסדר. הוא מושך בכתפיו ולא עונה לה. היא שואלת: "האם אני... האם משהו קרה בעבודה... האם רצית ממני... האם..." – מה עליי לעשות? – היא שואלת בתיסכול. אני לא מצליחה לרדת אל מחשבותיו, אני לא יודעת מה קורה לו!

אם אשתך שואלת מה מציק לך – בבקשה ענה לה בכנות. אתה חייב לה לפחות את זה. אם בעלך שואל מה מציק לך – בבקשה עני לו בכנות. את חוסכת מעצמך המון צער על ידי הכנות והיושר שלך. עלייך לומר, "אני רוצה לספר לך מה מציק לי, מתי נוכל לשוחח? – זה עוזר לי כשאני חולקת עמך את דאגותיי"...

בכל פעם שאת שומרת את כאבך בתוכך ולא חולקת – את מניחה עוד מחסום לבֵנים בתוכך. בתחילה את עוד מסוגלת לדלג מעבר למחסום אם את בוחרת בכך, אך כאשר הקיר גובה, כשנוספות עוד ועוד לבנים במשך השנים, אי אפשר עוד לעבור את המחסום ללא השתדלות רבה והמון מאמץ. עכשיו זו כבר טרגדיה ודרכי התקשורת חסומות בלבנים כה רבות, גדולות וקטנות, שנוצרו על ידי מקרים קטנים וגדולים של חוסר תקשורת, עכשיו הנכם חלילה כמו זרים זה לזה... אל תניחו לכך לקרות!

פעם הגיע אליי זוג. האישה פתחה בתיאור משהו קטן בהנהגת בעלה שמאוד הפריע לה. הוא פנה אליה ושאל, "אם הנהגה זו מציקה לך כבר שנים, מדוע אף פעם לא שמעתי ממך מילה על כך?" – הוא היה המום וכעוס משום שלא אמרה ואפילו לא רמזה לו על תחושותיה ומחשבותיה.