"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – בעבודתי כמדריכה לטהרת המשפחה ויועצת בזוגיות, נפגשתי עם נשים שעדיין אינן משוכנעות שהן נשואות לאדם הנכון. לעיתים הן נשואות כבר מספר עשורי שנים, אך עדיין אינן בטוחות במאת האחוזים... חלקן היו משוכנעות בתקופה מסוימת, אך מאוחר יותר חלחל הספק "אולי הייתי מהירה מדיי, או לא בוגרת דיי, כשעשיתי החלטה גורלית כל-כך? האם הוא האדם הנכון עבורי? אולי אהיה מאושרת יותר עם מישהו אחר? האם שנינו התבגרנו לכיוונים שונים ונהיינו אנשים בעלי אישיות שונה בשנים שעברו מאז הנישואין?"

– טוב, אולי אכן לא היית מספיק בוגרת כשנישאת, אבל זה דווקא טוב. נפגשת כשהיית עדיין צעירה וגמישה וגדלתם יחד. הוא כן האדם הנכון, ועובדה היא שאת נשואה לו. נכון, שניכם גדלתם והשתניתם מאז החתונה, אך אם אתם משתפים אחד את השני בשינויים ובגדילה, הרי אלו גורמים ליותר עניין זה בזה.

כולנו מגיעים אל הנישואין ונושאים עמנו רקע של ילדות, הרגלים, שאיפות, ציפיות

התמקדות בספקות ולבטים עלולה להביא להרס חיי המשפחה. לפעמים אומרות לי נערות שקשה להן להיות 'בטוחות' שהן נישאות לאדם המתאים. אך כאן מדובר במבט אחורנית. הרי לא הרגשת כך כשהתחתנת. כעת כשאת נשואה, עלייך לדעת כי הברכות נתונות לך ובורא העולם סידר זאת שתינשאי לאדם המתאים.

אל תטעי: הספק מסוגל להרוס אפילו חיי נישואין מעולים. קשה לי לחשוב מה זה יכול לעשות לנישואין מעורערים. היו לי מספר ניסיונות עם נשים שחיי הנישואין שלהן החלו לפרוח לאחר שהבינו ש"זהו זה". זה האדם שלו את נשואה ואתו את נשארת, לצידו את מגדלת את הילדים, משלמת חשבונות, מתמודדת עם קשיים וחולקת נחת. עם האדם הזה ורק אתו.

הבסיס לקיום המצוות הוא אמונה בה' אחד. "אנוכי" – ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית", ובתרגום לעברית: "הכנסתי את עצמי בתוך התורה". ומכך נלמד: הכניסי את נשמתך אל הנישואין!

הכרתי אישה שאוהבת לארגן מסיבות ואירועים. היא מוכנה להשקיע המון לפני כל אירוע, לנסוע למספר חנויות כלים חד-פעמיים כדי להתאים את הכלים, המפות והאביזרים, שהכל יהיה תואם ובטעם טוב. היא לא שולחת שליח או מזמינה בטלפון, היא עצמה נוסעת, בודקת, משווה ורוכשת, משום שבאמת איכפת לה. פעם סיפרה לי בטון מריר, כשהיא מתלוננת על בעלה, שהיא הגיעה הביתה בשעה מאוחרת לאחר שביקרה בארבע חנויות שונות כדי להתאים מפות לכלים, ובעלה המתין בבית. ארוחת הערב לא הייתה מוכנה, לא היה אפילו פתק המסביר היכן היא ומתי תשוב. והוא כעס! הייתה לו חוצפה לכעוס! והיא הייתה כל כך עסוקה...

אותה אישה לא שמה לב שהיא משקיעה את כל משאביה וכוחה בארגון האירועים ומקצרת בכך את האושר של חיי הנישואין, את אושרה ואת אושר בעלה. לו הייתה מקדישה את המחשבה, הזמן והאנרגייה לטובת הנישואין...

עלינו להיזהר ולהיות כנים עם עצמנו בבואנו לנתח את מעשינו. היכן באמת אנחנו נותנים את הנשמה שלנו?

"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - מדוע שב ה' ומזכיר את יציאת מצרים? האם כל כך נעים לנו לשמוע שהיינו פעם עבדים? האם אי אפשר לשכוח ממה שהיה ולהמשיך הלאה?

כולנו מגיעים ממקום כלשהו. עד כמה שנרצה לפתוח דף חדש כתינוק שנולד מיום החתונה, ללא משא קודם, כולנו מגיעים אל הנישואין ונושאים עמנו רקע של ילדות, הרגלים, שאיפות, ציפיות, הבדלים, ולעיתים אפילו (ח"ו) טראומות. אם עלינו להתמודד עם משהו מהעבר, אסור לנו לטאטא זאת אל מתחת לשטיח, משום שכל מה שנטאטא מתחת לשטיח, לא רק שיגדל יותר לאחר זמן, אלא שבמוקדם או במאוחר נצטרך לשלוף אותו, לבדוק ולטפל. עדיף מוקדם מאשר מאוחר. את יכולה לגרום לעצמך ולבני משפחתך להיכשל בכל אותן 'גבעות' שמתחת לשטיח...

עד שנכיר במשא הקודם שלנו, קיים הרצון להאשים את חוסר הביטחון האישי על הבעל.