לאורך ההיסטוריה, יהודים כונו "אנשי הספר" או "עם הספר" על ידי יהודים ולא יהודים. הסיבה הפשוטה והברורה ביותר לכך היא הקשר החזק והנצחי בין היהודים (העם) לתורה (הספר), התנ"ך וכן התלמוד שכוללים את כל המסורת שלנו. זו שניתנה לנו בכתב וזו שעברה בעל-פה מדור לדור. וכל ספרות הפרשנות לתורה המסועפת.

גם חייו הפרטיים של כל יהודי בפני עצמו, בכל הדורות, מאופיינים במחויבות ללמוד את התורה בעצמו וללמד אותה גם לאחרים. למעשה, לימוד התורה של עם ישראל הוא העוגן שמחזיק את בני עמנו לאורך ההיסטוריה הארוכה והסוערת שלנו.

מי המציא את הכינוי 'עם הספר'?

רבים מצביעים על האסלאם כמקור התואר הזה. ואכן, למרות שלעיתים המסורת האסלאמית רואה ביהודים ככופרים, הם מכונים גם "אנשי הספר". האסלאם הכיר במעלתו של העם היהודי כמי שחווה התגלות של אלוקים במתן תורה עוד לפני הופעת האסלאם. ולכן, האסלאם היה מוכן לסבול נוכחות יהודית בקרב מוסלמים, כל עוד הם חיו במסגרת של הגבלות מסוימות ושילמו מס מיוחד על הזכות לחיות בין המוסלמים.

ואולם, גם אם המקור הראשוני לשימוש בכינוי הספציפי הזה נמצא בכתבי האסלאם, אין בכך אלא השתקפות של קשר העמוק והייחודי בין העם היהודי לבין התורה – שנקראת "הספר".

הספר הוא האדם

עבור העם היהודי, התורה היא הרבה יותר ממקור חוכמה או מדריך לחיים. בשביל יהודי התורה היא שותפה מלאה לחיים, והיחס אליה לא מסתכם בלמידה ובהיגיון. מערכת היחסים של כל יהודי עם התורה מקיפה את כל רבדי החיים, מהרגשות העמוקים ביותר ועד פעולות יומיומיות שגרתיות וזניחות. בכל אלה התורה נוכחת, מדריכה, מעניקה כוח, מחברת ומעניקה שייכות לבורא.

התלמוד ממשיל את הקשר שבין העם היהודי לבין התורה לבני זוג מאורסים1 יתר על כן, המדרש קובע כי המטרה המקורית של יצירת התורה הייתה עבור העם היהודי2.

בדברי חז"ל אנו מוצאים גם הקבלה בין יהודי לספר תורה. כאילו ספר התורה בעצמו הור דבר "אנושי" עם נשמה וחיים משל עצמו, כלשונו של התלמוד: "רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע"3.

ובלי התורה, אין ליהודי חיים. כפי שרואים מהסיפור הבא עם רבי עקיבא ופפוס בן יהודה:

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרִשְׁעָה שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה. בָּא פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ לְרַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בְּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה.

אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי מַלְכוּת?

אָמַר לוֹ: אַתָּה פַּפּוֹס, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ חָכָם אַתָּה – אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ!

אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשׁוּעָל, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים מִמָקוֹם לְמָקוֹם, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי הָרְשָׁתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: 'אַתָּה הוּא, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ 'פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת'?! לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ!

וּמָה בִּמְקוֹם חַיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִים, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה'. וְאַף אָנוּ כָּךְ: בִּזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ) – אָנוּ מִתְיָרְאִים, אִם אָנוּ פּוֹסְקִין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!...4

וכפי שניסח זאת בקצרה רבי שניאור זלמן, האדמו"ר הזקן, בספר התניא5 (על בסיס הזוהר6): "ישראל והתורה – חד הם".

אין זה פלא אפוא שהיחס המיוחד הזה בא לידי ביטוי בחג שנקרא שמחת תורה, ובו אנחנו רוקדים עם ספר התורה. דבר כזה אין אצל שום עם אחר.