איזהו עשיר: זה ששמח בחלקו או זה שפורץ קדימה?

להגשים את החלום

צעיר מוכשר מסיים בהצטיינות את לימודי ההנדסה ומתייצב לראיון עבודה.

המראיין שואל מה ציפיות השכר שלו, והצעיר עונה: "שלושים אלף שקל לחודש בתור התחלה ואחרי שנתיים אשקול שוב את החוזה".

המראיין עונה: "לדעתי אתה פראייר. עילוי כמוך יכול לתבוע חבילה של חודש חופש בשנה, קרן פנסיה עם חלק מעסיק מוגדל, ורכב מנהלים בליסינג לכל החיים".

"וואו, אתה צוחק איתי", אומר הבחור.

"נכון, אבל אתה התחלת"...

בבוקר אביבי של ערב פסח תשל"ב, מרץ 1972, עצרה שיירת מכוניות שרד בכניסה לבניין 770 בניו יורק. יצחק רבין, שגריר ישראל בוושינגטון – מי שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכעבור שנתיים מאותו ביקור הפך להיות ראש ממשלת ישראל – הגיע למסור את ברכתם של ראשי המדינה לרגל יום הולדתו השבעים של הרבי מליובאוויטש.

השיחה הייתה סגורה ואין בידינו את מלוא הפרטים שנידונו בה, אך עשרים שנה אחרי הביקור, בתקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה, העניק רבין ראיון וידאו ובו סיפר על נקודה מרתקת שעלתה בתוך השיחה.

הדיון התגלגל אל דברי בן זומא בתחילת פרק רביעי בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". בן זומא מתכוון לדחות את ההשקפה הפשוטה על עושר. בעוד שאנשים סבורים שעשיר הוא מי שיש לו יותר: יותר כסף, יותר נכסים – בן זומא טוען את ההיפך: עשיר הוא מי ששמח במה שיש לו, משום שיש לו את מה שצריך. הרדיפה אחרי העושר נועדה להשיג את היכולת להגשים את החלומות, ולכן מי ששמח במה שיש לו הוא העשיר האמתי – משום שהוא כבר מגשים את החלום שלו.

אגדה ידועה מספרת על סוחר שניהל עסקים חובקי עולם עד שלא עמד בלחץ. הוא הרגיש לחצים בחזה מרוב מתח.

בצר לו הלך אל חוף הים להירגע. הוא מצא דייג שיושב שעות מול המים וממתין ברוגע לדג קטן שיואיל לטפס על החכה.

הסוחר התזזיתי התנפל על הדייג בסערה: "כיצד הנך מסוגל לשבת על מקום אחד שעות ארוכות? למה אינך יוצא לשוק לקנות ולמכור?".

"ומה יהיה כשאקנה ואמכור?", שאל הדייג – "תקנה חנות ועוד חנות עד שתקנה את כל הרחוב".

"ומה יעזור לי לקנות את כל הרחוב?", שאל הדייג – "אתה תהפוך להיות מיליונר".

"ומה ישתנה בחיי כשאהיה מיליונר?", שאל הדייג ברוגע – "תזכה לשבת בשלווה על חוף הים ולהגשים את החלומות שלך".

"נו", ענה הדייג, "כבר עכשיו אני יושב בשלווה על חוף הים ומגשים את החלומות שלי"...

מה עם הפוטנציאל?

אלו הם דברי בן זומא. אך הרבי מליובאוויטש תמה באזני רבין ושאל: מהי המעלה בצורת חיים כזאת? הרי אדם ששמח בחלקו הוא אחד שאינו משתפר, אינו מתקדם ואינו צומח? אדם שאינו מצפה ליותר הוא גם אדם שמנמיך ציפיות, דורך במקום ומזלזל בפוטנציאל שלו. כיצד אפשר לחיות בצורה כזו?

יתירה מכך: אפשר להעצים את השאלה ולהוכיח שההיפך הגמור הוא הנכון. לא רק שהיהדות אינה מחנכת להנמכת ציפיות, אלא בדיוק להיפך: התורה תובעת מהאדם לנצל את מלוא החיים – גם במובן הגשמי – ולהביא לידי מימוש מושלם את כל אחד מהכוחות שהאלוקים העניק לו.

התורה מספרת בהערכה על כל אחד מהאבות שעבד קשה לפרנסתו והגיע להישגים גדולים. אברהם, יצחק ויעקב לא היו טיפוסים ש"שמחים בחלקם" במובן הפשוט. הם לא הסתפקו בחיי צער וצמצום, אלא ניהלו עסקים אדירים של רעיית צאן, חפירת בארות וזריעה חקלאית. עושרם של אברהם ולוט היה כה גדול, עד ש"לא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו". כך מסופר גם על יעקב אבינו: "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים".

ואם מחפשים ביטוי מקסימלי לחובה הגמורה להצליח, מוצאים מסר מדהים כזה בפרשת בהר: התורה מציגה את מצוות "גמילות חסד", להעניק הלוואה בלי כוונות רווח ולהלוות כספים בלי ריבית, ומוסיפה עוד כמה מילים: "לנכרי תשיך, לאחיך לא תשיך". הוי אומר, שהמצווה לתת גמילות חסד ללא רווח היא דווקא כלפי "אחיך", מי שהוא מעם ישראל, אך למי שאינו בן העם היהודי מותר להלוות בריבית.

ההסבר לכך הוא הגיוני ומתבקש: הלוואה בריבית היא עסק לגיטימי ומוצדק. כל העולם הפיננסי עובד על הלוואה בריבית, וכך נעשים עסקים. בדיוק כמו שמותר לאדם להרוויח מהאדמה שלו, מהבית שלו ומהטרקטור שלו, מותר לו לעשות רווחים על הכסף שהוא מלווה לאחרים. אלא שכלפי יהודי מעמנו, "אחיך", התורה תובעת מאתנו לחרוג מכללי המסחר ולוותר על הריבית. שהרי אם אנחנו לא נדאג לאחים שלנו, שהיו רדופים ומוחרמים בכל הדורות, מי ידאג להם? אבל כשמדובר על מי שאיננו מבני עמנו, מותר לנו למצות את מלוא אפשרויות הרווח כנהוג ומקובל בשוק, ואדרבה, הרבי מליובאוויטש הוציא מכאן עיקרון חיובי יסודי1: מכאן הוכחה שיהודי נתבע להרוויח ככל שהוא יכול ולא לוותר על אף אפיק השקעה לגיטימי. כך ישיג את המשאבים כדי למלא את שליחותו הייחודית ולהפנות את רווחיו לשם שמים ולמטרות טובות ונעלות.

כיצד, אם כן, נוכל לתווך בין שני המקורות הסותרים הללו, בין הציווי להיות "שמח בחלקו" ובין התביעה התמידית לצמוח, להתקדם ולעשות שימוש טוב בהצלחות שלנו?

לכל אחד יש חלק

בואו נשים לב לדקדוק הלשון של בן זומא: "השמח בחלקו". מה פירוש המילה "חלקו"? מדוע בן זומא לא אומר מילים ברורות יותר: "השמח במה שיש לו" או "השמח בפרנסתו" וכיוצא בזה?

אדמו"רי חב"ד לאורך הדורות העניקו פירוש חדש ומהפכני למונח "חלקו": "חלקו בעולם".

בדרך הטבע, כל אדם מקנא במישהו אחר. כל אחד מתהלך עם תחושה בבטן של 'למה לו יש ולי אין?', למה הקדוש ברוך הוא העניק לאדם ההוא תכונות שהופכות אותו לאדם מצליח ומפורסם? – התשובה של בן זומא היא: "השמח בחלקו". עליך להבין שעבורך ממתין "חלק" ייחודי בעולם. כשם שהוא קיבל כישרונות מסוימים, כך אתה קיבלת כישרונות אחרים, ואת המשימה הזו רק אתה תוכל לעשות. לכן, במקום לשאול למה לו יש, מוטב לשאול איך אוכל לעשות הכי טוב את מה שמחכה לי.

נשים לב לעובדה מדהימה. בין היושבים כעת כאן אין שני אנשים זהים. אין שניים שנראים ומרגישים בדיוק אותו דבר. זאת עובדה בלתי מובנת בעליל. אפשר להניח כי בין מי שנמצא כאן יושבים אבות ובנים, אימהות ובנות, משפחות בנות עשרה אנשים ויותר, ועדיין לא נמצא ביניהם שני אנשים זהים. כל ילד הוא עולם בפני עצמו, עד שהמרחק בין אחים הוא כמו המרחק בין אנשים זרים לגמרי.

מדוע זה כך? מדוע הקדוש ברוך הוא 'מתאמץ' לתת לכל אדם פנים ואופי משלו? הרי כאשר ילד נולד אנו שואלים באופן אינסטינקטיבי 'למי הוא דומה?', כי ברור לנו שהוא צריך להיות דומה לאבא או לאימא או לסבתא. והנה, הקדוש ברוך הוא מפתיע בכל לידה מחדש ומוכיח שכל אחד דומה רק לעצמו. כל ילד הוא האדם הראשון ממש. למה?

הרעיון הוא שלכל אדם יש את "חלקו בעולם", את התרומה הייחודית שהוא אמור להעניק לאנושות, ולכן הוא קיבל מאלוקים 'ארגז כלים' משלו עמו יבצע את שליחותו. ולכן התשובה היהודית לבעיית הקנאה היא: את מה שיש לך – אין לאחרים. כשם שהאדם ההוא מסוגל לעשות דברים שאתה אינך יכול לעשות, כך את מה שאתה יכול לעשות – הוא אינו מסוגל!

אם כן, "השמח בחלקו" הוא לא זה שאינו שואף לכלום. זה אדם שעצוב בחלקו! השמח בחלקו הוא זה שמתרכז במשימות העומדות לפניו. הוא לא פוזל ימינה או שמאלה, הוא לא חושב על אחרים, הוא מתעסק עם משפחתו, עם העסק שלו והיכולות שלו. ואכן, בתוך השדה הייחודי הזה של ה"חלק" האישי שלו, הוא נתבע לקיים את הדרישה השנייה של "ופרצת ימה וקדמה" ולעלות, להתקדם ולשגשג.

החסיד רבי מנדל פוטרפס נידון לתקופת מאסר ממושכת במחנה עבודה ברוסיה הסובייטית. אלו היו השנים בהן כל מי שהעז למחות נגד שלטון הרשע נשלח לארץ גזרה, וכך מצא את עצמו רבי מענדל בחברת אנשים מרתקים שצברו ניסיון חיים רב.

הנה אחת מתובנות החיים עמן שב מהמחנה:

יום העבודה היה מסתיים בחמש בערב, ואחר כך היו האסירים פורשים לתאים. השעה הייתה מוקדמת מכדי ללכת לישון, והאסירים היו משחקים בקלפים. אולם המשחק היה אסור על פי חוקי המחנה, והסוהרים היו רודפים אחריהם ומחרימים את הקלפים.

פעם החלו האסירים לשחק, והסוהר זיהה את קולות המשחק ופרץ פנימה ודרש לקבל את הקלפים. האסירים היתממו ואמרו שאין להם קלפים. הסוהר יצא החוצה, המתין לשמוע את הנקישות מתחילות שוב, ואז פרץ שוב לתא לתפוס את המשחק 'על חם'. הוא העמיד את כולם לבדיקה ליד הקיר, חיפש אצל כל אחד, אך הקלפים לא נמצאו.

למחרת שאל רבי מענדל את מנהיג האסירים: "איפה החבאתם את הקלפים? הרי הסוהר הפך כל פינה ולא מצא אותם".

"אחד החברים", הסביר האסיר, "הוא כייס מקצועי. כשהסוהר נכנס, הוא דוחף את הקלפים לתוך הכיס שלו, של הסוהר. הסוהר מחפש את הקלפים אצל כולם חוץ ממנו עצמו! כשהוא פונה לצאת מהתא, הכייס שולף את הקלפים מכיסו של הסוהר והמשחק ממשיך"...

רבי מענדל הסיק מכך כי אנו מחפשים את הטוב אצל כולם – חוץ מאשר אצל עצמנו...