אמנות ההגבהה: זה מציאותי לדון כל אדם לכף זכות?

כף זכות, באמת?

בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה רעב נורא בירושלים. אנשים חיפשו מה להכניס לפה. אך היה בעיר מוהל אחד שהיה לו אוצר בבית. הוא החביא מטבע זהב צרפתי בשם "נפוליאון", ממנו הייתה יכולה לחיות המשפחה כולה לאורך זמן.

פעם יצאו ההורים מהבית, וכשחזרו נדהמו לשמוע כי הילד הקטן לקח את המטבע וקנה בו סוכריה במכולת. האבא ההמום רץ לחנות ותבע מהמוכר את העודף הרב על מחיר הסוכרייה, אך המוכר הכחיש הכול וטען שהילד שילם מטבע קטן של גרוש. האבא צעק כי הוא רמאי ונוכל, אך המוכר המשיך להכחיש. האבא הנסער פרסם את הסיפור, ותושבי ירושלים הרעבים לא התקשו להזדהות אתו ולנטוש את בעל החנות הנבל.

המלחמה הסתיימה ויום אחד אותו מוהל קיבל מכתב ובו מטבע זהב. במכתב נאמר כך: "עליי לבקש את סליחתך. בעיצומה של המלחמה סבלה משפחתי מרעב נורא. אשתי נחלשה ועמדה לגווע ואני ברחתי מהבית קודר ונואש. לפתע ראיתי את בנך משחק עם מטבע זהב. תיארתי כי הילד בא ממשפחה עשירה ותוכלו לשרוד בלי המטבע. ניצלתי רגע של חוסר תשומת לב מצד הילד והחלפתי את מטבע הזהב במטבע פעוט. כעת הסתיימה המלחמה, מצבי השתפר ואני ממהר להשיב לך את הכסף"...

מנהג ישראל ללמוד בשבתות הקיץ את מסכת "אבות", בכל שבת פרק. בפרק הראשון של מסכת אבות1 אנו לומדים את אחת ההוראות המפורסמות במסכת: "רבי יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות".

על פניו, האמרה של רבי יהושע בן פרחיה היא קלילה ונעימה לאוזן. אך כאשר עוצרים רגע ורוצים באמת ליישם אותה, היא עלולה להישמע בלתי מציאותית לחלוטין: האם חז"ל מחנכים אותנו לנאיביות, לתמימות ולגלגול עיניים למרום? הרי העולם בו אנו חיים מוצף אנשים רעים, מושחתים, נצלנים וגנבים – כיצד אפשר לשפוט את כולם לכף זכות?

נניח שמישהו דפק לך את הרכב ולא רוצה לשלם – האם עליך להיתמם וללמד עליו זכות שכנראה אשתו חולה והוא לא מרוכז? או: הילד חוזר מבית הספר עם מכתב מהמנהל שהוא איבד כל רסן ושבר את דלת הכיתה – האם עלינו לשקר את עצמנו ולומר: קודם כל, זה לא היה הוא; וגם אם זה היה הוא, החברים הרעים סחפו אותו; וגם אם זה היה הוא ואף אחד לא סחף אותו, הוא לא אשם. אבא שלו לא נמצא בבית והוא מחפש תשומת לב?...

ובכן, כיצד מתמודדים עם אנשים רעים ועדיין מקיימים את ההוראה "הוי דן את כל האדם לכף זכות"?

גם רשעים?

באמת, פוסקים רבים מצמצמים מאד את ההוראה. הרמב"ם ורבינו יונה בפירושיהם למשנה סוברים כי הדרישה הזו מדברת רק באדם צדיק שנשמרת לו חזקת החפות או במקרה של אדם בינוני ומעשה בינוני, כלומר, שהמעשה הוא אפור ואפשר לפרש אותו הן לחובה והן לזכות. אך כאשר מדובר באדם רשע, בעל רקע מוכח בנזקים, אין כל מצווה לדון אותו לזכות, וזאת אף אם המעשה הוא אפור ויכול להתפרש לטובה; וכך באדם בינוניומעשה שנראה רע, אין צריך לדון לזכות.

בלשונו החריפה של הרמב"ם: "כשיהיה רשע... ועשה מעשה ש[אפילו] כל ראיותיו מורות שהוא טוב ו[רק] יש בו צד רחוק לרע – ראוי להישמר ממנו ושלא תאמין שהוא טוב".

כך שאם קוראים בעיתון על פוליטיקאי שנחשד בקבלת שוחד, והסיפור נראה רע, "וכבר אתמחי גברא בכגון דא", אין שום מצווה ללמד עליו זכות עד שיוכח אחרת, אלא להיפך: "לא להאמין שהוא טוב".

זהו פירוש הגיוני ומסתבר, אך יש עמו בעיה: לשונו של רבי יהושע בן פרחיה היא: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ומוכח שכוונתו היא ממש בכל אדם, גם ברשע ידוע! וכך כותב רבנו בחיי, כי בכל אדם בעולם – אם המעשה יכול להתפרש לטובה, יש להעמידו לזכות.

והשאלה שבה ונשאלת: האם מצווה להיתמם? מדוע לדון רשע מוכח לכף זכות?

מדובר בשאלה קשה שהטרידה הוגים רבים לאורך הדורות, אך בשיחה ארוכה שנשא, העלה הרבי מליובאוויטש2 פתרון מקורי ומחודש ביותר. במחשבה שנייה, אין כל פלא שדווקא הרבי הוא הראשון להציע פתרון כזה.

להציף את הצדדים הטובים

הרב אשר פדרמן הוא השליח באיי הבתולה, קבוצת איים בים הקריבי במרכז אמריקה, מהיפים והמתוירים בעולם. בין כלל הפעילויות שלו, יש אחת שדורשת כוחות נפש מיוחדים, נחישות, התמדה, ובעיקר הרבה אמונה.

בכל יום עוגנות בנמל אניות פאר ענקיות, שהן למעשה כפרי נופש שלמים. בשיא העונה מגיעים חמישה-שישה 'קרוזים' כאלה ביום, כאשר על כל אחד יש כשלושת אלפים מטיילים, ובאניות הבאות מארצות הברית כעשרים אחוז מהתיירים הם יהודים. הרב פדרמן עשה לעצמו מנהג לתפוס רגע עם המטיילים היורדים מהספינות. פעם הוא מעמיד דוכן להנחת תפילין, פעם מחלק פרסומים שונים, ולפני חגים הוא מפיץ את מצוות החג.

בחנוכה הוא מביא בחורים שעומדים מבוקר עד ערב ומעניקים לכל יהודי חנוכייה להדלקת נרות. זאת פעילות שדורשת כסף רב, השליח אינו רואה ממנה כל פירות ישירים, אך הוא עושה זאת בהתלהבות.

בחור שהיה אצלו בפעילות בחנוכה, פגש מאוחר יותר יהודי בבית רפואה במונטריאול. השיחה התגלגלה, והחולה ביקש לספר על חוויה "מחב"ד באיי הבתולה". כשהוא ירד מהקרוז, ניגשו שני בחורים והציעו לו חנוכייה. הוא היה בטוח שהם רוכלים שמוכרים משהו, אך הם סירבו לקחת כסף וביקשו בהתלהבות שידליק את החנוכייה בערב. הוא הניח את החנוכייה בחדר ושכח ממנה. הגיע הערב והבת שלו ביקשה להדליק את החנוכייה. הוא ניסה להתחמק בטענה שיעשה זאת כשישוב לחדר, אך היא התעקשה שכל המשפחה והחברים נמצאים בקפיטריה מחוץ לאנייה וזה המקום המתאים ביותר. הוא נאלץ להסכים ולהדליק את החנוכייה בנוכחות קהל גדול. השלהבות נדלקו והסיפור תפס תאוצה ועוד יהודים הלכו לחדרים להביא את החנוכיות, עד ששולחנות הקפיטריה מלאו בשבעים חנוכיות!...

אבל זה לא היה הסוף. חלפו חמש שנים והרב פדרמן קיבל טלפון מבחור אחר במונטריאול. יש שם בחור שמתקרב ליהדות ונוסע ללמוד בישיבת "מעיינות" בירושלים. בשבת הוא ערך קידוש פרידה וסיפר את הסיפור שלו. מתברר שאבא שלו היה זה שהביא ראשון את החנוכייה בקרוז ומאז ניצתה אש יהודית בלבבו. הוא עצמו התחבר והתקדם עוד יותר, והנה הוא נוסע לישיבה בירושלים.

בכך אנו למדים פשט חדש ב"לדון לכף זכות". הכוונה איננה לטייח את המציאות ולהתעלם ממה שראינו, אלא לעשות משהו אחר: לעורר בחוטא את הכוחות הטובים בתוכו שרוצים לתקן, להאמין בצד הזכות שלו ולהציף אותו החוצה.

אם נופלים, למשל, על בעל מלאכה גנב, שלא עשה את מלאכתו כראוי ודורש תשלום כפול, אפשר לצעוק עליו: "אתה רמאי וגנב ואי אפשר לסמוך על מילה אחת שלך", ואז סביר להניח שהוא ימשיך לרמות ולגנוב. הוא לא יאכזב אותך. אך אפשר לומר באותו ביטחון: "בשביל מה לריב? הרי שנינו רוצים לסגור את הסיפור, אני מכיר אותך כאדם ישר", ואז סביר להניח שהתגובה שלו תהיה בהתאם.

וכך, ילד שחוזר הביתה לאחר שהוא פירק את בית הספר, אפשר לצרוח עליו: "לא פגשתי חוצפן כמוך", ואפשר לומר לו באותו ביטחון: "ההתנהגות הזו כל כך לא מתאימה לך, אתה ילד טוב, אנחנו מוכרחים למצוא דרך לעזור לך לפתור את הבעיה".

מילה לא במקום

לא מדובר רק במותרות או בניואנסים דקים. לפעמים מילים הורגות, לפעמים מילים מחיות. לעתים זה הרגע הקריטי שיקבע את עתידו של האדם, זה בדיוק הזמן בו יוכרע היכן יהיה הילד בעוד חמישים שנה.

בשיחה אחרת3 הרבי העיר על נקודה מדהימה ומזעזעת. בעל האמרה הזו הוא רבי יהושע בן פרחיה. מדוע דווקא רבי יהושע היה רגיש לכך מכל החכמים בעולם? משום שהוא למד על בשרו את עוצמתה הקריטית של מילה טובה, או, מדויק יותר: את המסוכנות של חוסר מילה טובה.

הגמרא4 מספרת שרבי יהושע בן פרחיה נאלץ לברוח מירושלים מאימת המלך ינאי שתמך בצדוקים. תלמיד אחד היה נאמן לו ועשה עמו את הדרך. כאשר שבו לארץ ונכנסו לפונדק דרכים, אמר התלמיד לרב שישים לב אל יופי העיניים של בעלת האכסניה. רבי יהושע הזדעזע וסירב לדבר אתו. כל ניסיונותיו של התלמיד לפייס את הרב לא הועילו. במר ייאושו, הלך התלמיד והקים כת גדולה לעבודה זרה.

הגמרא מוסיפה שתי מילים נוראות לספר מי היה אותו תלמיד: "ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים"... – כל הצרות והשמדות הנוראיים שבאו על עם ישראל מידיהם של הנוצרים, היו יכולים להיחסך עם יחס אחר של רבי יהושע לתלמידו החוטא.

כתוצאה מכך, רבי יהושע עצמו היה זה שהדגיש את הצורך לשמור על התקווה ולהישאר מאמין בטוב האלוקי הטמון באדם, ובעיקר לשדר ולומר לו זאת ללא הרף.