ב'שמיני עצרת' בשנת תשל"ח - החג המקדים בחוץ-לארץ את 'שמחת תורה' - בעודו חוגג עם אלפי חסידיו בבית-הכנסת, נפגע הרבי מהתקף-לב חמור. בתקופה שלאחר-מכן הרבי היה מרותק למשרדו ורק כעבור חמישה שבועות, בראש-חודש כסלו, הרבי חזר לביתו. לאושרם של החסידים ולתחושת ההקלה שלהם לא היה גבול ומאז הם חוגגים יום זה מדי שנה - מרבים בשמחה ומודים לה' על רפואתו של רבם.

עם-זאת, הרופאים הזהירו את הרבי שקיים סיכוי סביר שנאמד ב-60, שההתקף יחזור על עצמו באם הרבי ימשיך להעמיס על עצמו סדר-יום גדוש כפי שנהג עד אז - אבל הרבי התייחס, כדרכו, לצד החיובי בהערכת-המצב הרפואית: לגבי דידו, הרופאים קבעו שיש סיכוי הנאמד בארבעים, ששום דבר לא יקרה לו ואין כל סיבה לדאגה - - -

***

שנתיים קודם-לכן, בקיץ תשל"ו (1976), הגיעה לביקור אצל הרבי קבוצה של נכי צה"ל, שהיו באמצע טיול בניו-יורק שאורגן על ידי שלטונות הצבא. הנכים הגיעו אל בית-מדרשו של הרבי ברחוב איסטרן-פארקוויי 770 בעשרה רכבים גדולים, שנשאו אותם בכסאות-הגלגלים שלהם מבית-המלון.

בבואם אליו, הרבי צעד בין כסאות-הגלגלים שלהם, לחץ את ידיהם, חייך אליהם בלבביות והחליף עמם מלות היכרות וברכה, ולאחר-מכן הרבי נשא לפניהם דברים - לא לפני שהתנצל על שהוא מדבר אתם בהברה אשכנזית.

וכך אמר להם (בתרגום חופשי): "התנהלותכם היא הוכחה שה' נתן לכם כוחות מיוחדים להתגבר על מגבלותיכם ולעלות בכך על הישגיהם של אנשים אחרים. אינכם נכים או מוגבלים אלא אנשים מיוחדים, כיוון שיש לכם לכם פוטנציאל שאין לאף אחד מאיתנו. לכן אני מציע, שמהיום והלאה לא יקראו לכם 'נכי צה"ל' אלא 'מצויני צה"ל' - הגדרה יותר מדויקת של מהותכם".

באותה שנה, גישה זו לא היתה עדיין מקובלת והיה על הרבי לעשות צעדים משמעותיים כדי לקבעה. יחסם הרשמי של רופאים והמטפלים הרפואיים אל החולים, היה מוגדר עדיין במונחים שליליים, אבל הרבי יישם בהחלטיות את המשנה החסידית רבת השנים - "חשוב טוב - יהיה טוב".

ואכן, היחס שהרבי הראה לחיילים אלה שאיבדו איברים בהגנתם על עם ישראל, היה חם, שמח ואופטימי. אחדים מהם סיפרו לאחר-מכן, שהיתה זו הפעם הראשונה שלא נפגשו ברגשי רחמים או אשמה מצד הזולת, אלא בתגובה טבעית חמה. עם-זאת, כאשר הרבי חזר אל חדרו, מזכיריו האישיים ראו עליו את הרושם הקשה והכאב שנותר בו מהפגישה. רק לאחר שבוע, סיפר המזכיר, התאושש הרבי מחווית המפגש.