באמצע שנות השבעים, כאשר חברי הטוב מר יוסף צ'כנובר עמד בראש משלחת הרכש הישראלית בארה"ב, הוא היה לוקח אותי עמו, כשהייתי מבקר מפעם לפעם בניו-יורק, להתוועדויות הגדולות של הרבי מליובאוויטש. בהתוועדויות נכח קהל אלפים ואנו הושבנו לא הרחק מהרבי. לפעמים, בין שיחה לשיחה, כשהקהל שר, היה הרבי מחליף עמי דברים.

בשיחות אלה גילה הרבי התעניינות רבה בעבודתי האמנותית. הוא ביקש ממני לשלוח לו צילומים של עבודותיי. ואמנם כעבור זמן, כשהוצאתי-לאור אלבום המציג מבחר מיצירותיי, הגישו ידידי מר צ'כנובר לרבי.

בתגובה קיבלתי ממנו מכתב ארוך ומרתק. בין יתר הדברים שבמכתב, כתב לי הרבי: "הצל, במבט ראשון עניינו שמסתיר על האור והמקור. אבל על-פי תורתנו תורת אמת ובנוסח חכמינו במשנתם ש'כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא לכבודו', הרי גם הצל הוא חלק מזה. זאת אומרת, שבאם מעמידים הצל בצורתו המתאימה ובמקומו המתאים, הרי גם הוא נהפך למקור השפעה כמו האור. אף שגילוי אור זה והשפעתו הוא באופן אחר מגילוי והשפעת אור כפשוטו".

מתוכן המכתב ומשיחותיי עמו למדתי להכיר בעובדה שהרבי ער ומודע מאוד למשמעות החזותית של הצורה. אינני מתכוון אך ורק להבנה אמנותית, כי-אם ליכולת לראות ולחוש דברים שמעבר לשפה המילולית. הוא הצליח לראות דברים שמעבר לנראה, כמו למשל לראות את האור שמאחורי הצל.

היהדות מעניקה משמעות רבה לערך החזותי. בתורה אנו מוצאים את מראה הקשת בשמים, המסמל את הברית בין הבורא לנבראים, את סולם יעקב, ומראות נוספים בעלי ערך חזותי רב-משמעות. המילה עוצרת וקובעת, ולכן גם פוגעת. אבל הצורה היא דבר חי המהווה ומשתנה. אין צורה בטבע שאיננה משתנה. המילה היא שלב נמוך של ביטוי. מעליה נמצא הפיוט. מעל לפיוט עומד השיר. גבוה מהשיר הוא הניגון. אך מעל כל אלה, ישנם השקט והדממה שבצורה.

רוב בני-האדם אינם יודעים 'לראות' ועל-כן הם נאלצים להעביר את הכל למילים. אחד מתרגם לאנגלית, שני לצרפתית, שלישי לרוסית. וכל מה שאינם מצליחים להגדיר במילה, הם אינם קולטים גם במחשבה. מה שלמעשה הופך אותם לאנלפביתים מבחינה חזותית.

הרבי הבין את המשמעות החזותית. באחת הפעמים שוחחנו בינינו על חינוך חזותי ובהקשר זה הוזכר לשון הפסוק בבראשית, "וירא כי טוב" - היכולת לראות.

משום כך הוא גם העניק משמעות רבה לתיקון הטעות הרווחת לגבי צורתה של המנורה בבית-המקדש. מקובל לצייר אותה בעלת קנים מעוגלים, בדומה לתבליט שעל-גבי שער טיטוס. ואולם הרבי שנשען על הרמב"ם הקובע כי מנורת המקדש הייתה מלוכסנת קנים, הכיר בהבדלי המשמעויות שבין הצורות השונות ועמד על כך שמנורת המקדש תצוייר כהלכה ולא כגירסתה הרומית.

חסידי חב"ד פעלו ופועלים להפיץ את אור היהדות בכל מקום ומקום ומשום כך תמיד מצאתי לנכון לסייע ולעזור וליטול חלק במפעלם החשוב.

לפני כחמש-עשרה שנה פנו אליי חסידי חב"ד בבקשה לעצב להם חנוכיית ענק על-מנת להציבה ברחובה של עיר. את החנוכיה, בגובה כעשרה מטרים, שהוא הגובה המקסימלי המותר על-פי ההלכה, עיצבתי בצורה המושפעת מצורת הקנים האלכסונית של בית-המקדש. שלוש מנורות כאלה הציבו חסידי חב"ד - במנהטן שבניו-יורק, בוונקובר שבקנדה, ובלוס-אנג'לס שבקליפרוניה. כשבאתי אל הרבי והצגתי לפניו דגם זעיר של החנוכייה הענקית, הוא התלהב מאוד מהיופי והעדנה המיוחדים שהענקתי לה.

הרבי נתן ליהדות את מה שנתנה לה החסידות בראשית דרכה - יכולת לאנשים פשוטים ועמלים להתקרב לאור התורה ולזכות ברוחניות של היהדות.

הגדולה שלו הייתה בכך שהצליח לתת ולשתף ולהגיש את אותה רוחניות גדולה שישנה במקורות היהדות, לאלפי בני-אדם. בדבריו ובפעולותיו העניק לרבים מאוד משמעות לחיים ועורר את אמונתם הנסתרת והחבויה. בדרך זו העניק תנופה רוחנית גדולה שדלקה והאירה בכל העולם.