ירושלים, ט' שבט: ב"יומן הבוקר" של "שידורי ישראל" תיארו את אישיותו של הרבי מליובאוויטש ונתנו הערכה על מעשיו הטובים הרבים, יצירותיו ופעולותיו ועל הרבצת התורה שלו, כל זאת בקשר לשלושים שנות כהונתו כמנהיגה של תנועת חב"ד. כשהאזנתי בתשומת לב רבה לתיאור זה, התרעננו במוחי זכרונות מאותן פגישות אין-ספור שקיימתי עם הרבי מליובאוויטש - פגישות, שהחלו מאז שנת תשי"ז.

כשהחילותי לכתוב את מברק - הברכה לרבי, חשבתי לעצמי: זה יהיה הכל ברגע חגיגי זה? מדוע לא לכתוב אודות אותן פגישות, שעבורי הנן חויות בלתי נשכחות, ובאמת להביא את דברי הרבי, שאוצרים בחובם אוצר רוחני? אמת, נכון, ישנם בהם כאלו שיחות שעליהן חל הכלל "אין מגלין אלא לצנועין"! ולכן אחשוף בהזדמנות זו רק חלק מהשיחות הארוכות עם הרבי.

העיתונאי שלמה נקדימון (מי שהיה יועץ עתונות של ראש הממשלה מנחם בגין) קיים עמי בזמנו ראיון ארוך, בו מוזכרים בקיצור, רוב העובדות, אודותן רוצה אני כאן לספר:

פגישתי הראשונה עם הרבי התקיימה בחודש ינואר 1957. באותו זמן שהיתי בניו-יורק שם ניהלתי את המשרד האמריקאי של תנועת ז'בוטינסקי. לאותו משרד הגיעה בקשה טלפונית שהרבי מליובאוויטש היה רוצה להפגש עמי. השתוממתי למשמע אזני: הרבי מליובאוויטש?! במה זכיתי לזה?

באותו ערב, ליתר דיוק: בשעה 12 בלילה, ליווה אותי הרב חדקוב (מזכירו של הרבי) לפתח חדרו של הרבי. רק החלה הדלת להפתח - וכבר עמד לידי הרבי ובלבביות רבה ברכני ב"ברוך הבא". לנגד עיני ראיתי דמות מרשימה, לבבית, עם הדרת פנים נשגבה, המעוררת אליה - אהבת הכבוד, כי בחיוכו החינני והצנוע עורר הוא אצלי אהבה, ודבר זה הביא בו במקום לידי קירוב הלבבות.

חדרו של הרבי הוא קטן מאד. והשולחן, שמשני צידיו מתנהלת השיחה עם הרבי הוא צר. מדוע כל זה הוא כך? כדי שלמבקר תהיה הרגשה ביתית ומיד בתחילת בואו במגע עם הרבי תהיה לו כבר הרגשת קירבה. זהו כוחו ואישיותו המבורכת של הרבי שביכולתו לנהל שיחה בצורה כה פקחית ולבבית, ולהשרות, ע"י זה, אוירה נעימה. ואכן החלפנו דעות בחופשיות רבה, וכשכבר היינו באמצע להט השיחה, אמר לי הרבי כדברים אלו, לאמור:

- ימחול לי כבודו, על שהטרחתי אותו ועוד בשעת לילה כה מאוחרת. אינני יכול לשנות-עתים והסדר של התעסקותי לא ניתן לשינוי, מכיוון שכך מסודר אצלי היממה. ביום צריכים לעסוק בתורה, נשאר רק בלילה זמן לשוחח. כן, הענין הוא בכך: מאד מודאג אנוכי מהתנהגותם של חלק מבני-הנוער בארץ ישראל, שלאחרונה פרקו-עול. אינני מתכוון כאן, כרגע, דווקא לעול התורה, כי אם באופן כללי - זרקו והורידו מעצמם מדות טובות ואהבת ארץ ישראל, מה שמכונה "פטריוטיזם". לאזני הגיעו ידיעות, שאירועים אלו מתחילים להיות "מכת מדינה". מהיכן נובע כל זה, ומה ניתן לעשות כדי להחזירם למוטב?

הרבי הגיע לנקודה: צריך הרי להזכר מה הביא חלק מאותו נוער לאותה נקודת-מפנה? לאחר מבצע סיני, המלחמה ב-1956, כשמדבר סיני שוחרר, הצהיר והודיע ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, שהגענו ל"מלכות בית שלישי"... ונחזיק זאת אצלנו לתמיד. וכי אפשר עכשיו להתפלא שתחת רישומה של תעמולה כה אדירה, היו, בעיקר בני הנוער, ועל אחת כמה וכמה אנשי-הצבא, חדורים בהתלהבות בלתי רגילה שעברה את כל גבולות המוח והלב? ומכיון שהחזירו את סיני, הוקפאה ונעלמה לחלוטין אותה התלהבות ובמקומה פרצה - וצמחה יותר ויותר - מין ריקנות מרה: הם נפלו לפסימיות, לדכאון, ונהפכו להיות ציניים (לא ציונים!). הם ביטלו בהבל פיהם מוסכמות רבות, והחלו לנהל אורח חיים של "אכול ושתה כי מחר..."; ומסיבה זו הם כונו אז בשם "נוער האספרסו", מכיוון שימים ולילות הם בילו בבתי קפה.

הרבי המשיך והציג לי שאלה:

- מדוע מחרישה בזמן כזה, תנועת-ז'בוטינסקי?

והרבי הסביר לי מה כוונתו בזה:

- נוער, אפשר למשוך ולכבוש רק עם קול-קורא, עם אידיאל נעלה, עם דרך חיים, עם אמונה באידיאל. הרי ע"י מרכיבים אלו הקים זאב ז'בוטינסקי תנועה אליה משך בני נוער רבים. נשאלת השאלה, מדוע לא הולכת תנועת ז'בוטינסקי בארץ-ישראל (חרות) בדרך שלו, לעורר ולהלהיב אותו נוער-מיואש? לא, אסור לתת לדבר זה כך לרוץ! אתה בודאי מיד תשאלני: היכן אני והדומים לי? חייב אני הלאה להסביר לך: בוודאי מודע הנך לתנועת חב"ד ופעולותיה בארץ ישראל. ישנם ב"ה הרבה חוזרים בתשובה כתוצאה מאותן פעולות. צריך אבל לדעת, שעבור אותם בני-נוער, בחזרתם למוטב ממש, לשמירת מצוות התורה, פירוש הדבר הוא קפיצה לראש ההר ממש. בודאי הייתי מאד רוצה שזה יקרה: צריך, אבל, להיות ריאליים ולראות את המציאות בעינים פקוחות, דהיינו: לכזו "קפיצה גבוהה", אותם בני נוער, לצערנו, עדיין לא מוכנים. ולכן צריך במקרה זה לנצל בינתיים את הדרך הקצרה, שתחזירם בינתיים לדרך הישר. האידאליים הלאומיים של ז'בוטינסקי, שהנם חדורים באהבה והערכה לקדשי התורה - כפי שהוא הבהיר באחד הקונגרסים שלו - זה מסוגל, לפי עניות דעתי, להצילם. ובאם הם יעלו על דרך זו, יהיה קל יותר אח"כ לקרבם לקדושת הארץ והעם ולשמירת התורה.

דבריו של הרבי עשו עלי רושם כה חזק, שלמרות זאת, שתכננתי אז נסיעה ארוכה לאמריקה הלטינית, החלטתי בו במקום לחזור מיד לארץ ישראל ולהביא לידיעתו של מנחם בגין את התוכן של דרכו הרעיונית של הרבי ומיד להתחיל בתכנית למימוש הצעותיו-רעיונתיו של הרבי.

ובאמת הוסכם בין בגין וביני להפגש עם הרבי מיד בהזדמנות האפשרית הראשונה.

חבל, שפגישתו של הרבי עם מנחם בגין לא הונצחה בתמונות - פגישה כה מרגשת היו צריכים לראות! באופן אישי הם לא הכירו אחד את השני, אך שנים לפני זה, בעת ביקור של מנחם בגין באמריקה, היה לרבי קשר טלפוני עמו, כששהה באחת הערים המרוחקות ביותר של ניו-יורק. לא דובר אז אודות ענין כללי כי אם אודות מצבו האישי של יחיד - ואצל הרבי, צריך לדעת, כל יהודי יחיד הנו עולם מלא. אותו יחיד אודותיו דובר היה חבר בארגון הצבאי הלאומי. הרבי אכן התחיל את שיחתו עם מנחם בגין בהזכרת אותו מקרה והביע ברכת ישר כוח, על מעורבותו - אז - של בגין. הרבי ראה בכך מצווה גדולה.

התנהלה אז שיחה רצינית ומענינת אודות בעיות אקטואליות וכפי שהרבי הדגיש - שאלות-יסוד נצחיות, כמו חינוך בארץ ישראל. ואז ממילא גלשה כבר השיחה לבעייתם של אותם בני נוער בארץ ישראל. מנחם בגין בהסברתו הבהירה ניתח מנקודת ראייתו את נקודת השורש של הבעיה. הוא גם הראה לרבי, שדווקא בזמן האחרון גברה השפעתה של תנועת ז'בוטינסקי (חרות) על בני הנוער במדינת ישראל. והראיה: רשימת חרות, קיבלה בבחירות האחרונות את מספר הקולות הרב ביותר בצבא. על כך העיר הרבי: - היא הנותנת, זהו דווקא ראיה, שלתנועת ז'בוטינסקי יכולה כן להיות השפעה על בני הנוער. צריך לכן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאחר שדברו ביניהם אודות תכנית פעולה, יצא מנחם בגין מפגישתו עם הרבי מלא הערכה, הערצה ויראת הכבוד כלפיו ומתוך החלטה נחושה ומחוזקת להמשיך הלאה במלחמתו ובפעולותיו למען שלמות ארץ ישראל ועם ישראל.

בשעת פרידתם שאל בגין את הרבי, האם מידי לילה הוא כל כך עסוק? ענה על כך הרבי - כן, מדי לילה בלילה, חוץ מליל שבת. כי זאת צריכים לדעת, שלא רק היום מיועד ליצירה, אלא גם הלילה. ישנם כאלו, החושבים, שהלילה מיועד לגניבות - גונבים הם; אני אבל סובר, שהלילות מיועדים ליצירה. וסיבה נוספת להתעסקותי בלילה: כשהעולם ישן ושרוי בשקט ושלוה אפשר יותר טוב לפעול.

בשנים 59 - 1957 יצא לי לעתים תכופות לבקר בניו-יורק. והוראה היתה לי מהרבי, שמיד בהגיעי לנמל-התעופה בניו-יורק, אתקשר משם טלפונית למשרד של חב"ד, כדי שהרבי ידע אודות בואי מישראל. על פי רוב היה רצונו של הרבי שעוד באותו לילה או למחרת, אהיה אצלו. הרבי היה מעונין לדעת בדיוק ובפירוט על ההתרחשויות בארץ ישראל.

וכשהייתי חוזר לישראל לאחר פגישה עם הרבי, לא החסירו העיתונים שום הזדמנות מלהעלות בהקשר זה סברות שונות. חסידי חב"ד היו מקנאים בי על פגישותי עם הרבי. ולכן הם החליטו לאסוף בכפר חב"ד את כל חסידי חב"ד, כדי שאתאר בפניהם, מנקודת ראותי, את הרבי ואת אורח חייו.

ביום חמישי בערב, ה-16 ביוני 1959, התקיימה אותה תכנית של כינוס-ארצי של חסידי חב"ד בכפר חב"ד, לשם הגיעו גם אנשי עתונות. לפני מונח העתון היומי "חרות" (מ19- ביוני 1959), שם מודפסת כתבה של העתונאי ש. קדם (שלמה נקדימון), שם כותב אודות כפר- חב"ד והאירוע של אותו ערב. הבה נתבונן בקטעים מתוך אותה כתבה:

"... היתה זו חויה מרוממת לראות אותם עובדי אדמה, אנשי עמל, חנונים, פועלי בנין, ושאר המי ומי כשהם יושבים מכונסים קרוב לאותו אורח, שלפני 3 שבועות שוחח עם הרבי שלהם. וטבעית היתה תשובתם לשאלתו של יוסף קלרמן: "באיזו שפה לדבר?" הם (במקהלה): "באותו לשון ששוחחת עם הרבי"! באידיש עסיסית, מתובלת בדברי תורה, סיפר להם קלרמן על שיחותיו עם הרבי. מובן, שהפרטים שנמסרו היו רק מקצת שבמקצת, כי הזמן הדחוק וסיבות אחרות לא איפשרו לספר את הסיפור כולו. והחב"דניקים - פיותיהם פעורים, עיניהם - יוקדות, ממש כאילו שתו בצמא את דבריו. הם רוצים לדעת על הרבי שלהם, תורתו, ודרך עבודתו, על חצרו ועל קשריו עם כפר חב"ד ו- מדוע הוא איננו בא לישראל...?"

על השאלה האחרונה, לא היה ביכלתי, באופן טבעי, לענות. ולכן החליט הרב המקומי הר' שניאור זלמן גרליק ז"ל (שלפני מספר שנים נהרג בתאונת דרכים) שאני אשאל את הרבי, מדוע הוא לא בא לארץ ישראל, אל חסידיו. התנגדותי לכך היתה בשל הסיבה שלא מתאים להציב שאלה כזו בפני הרבי. אם כך - המשיך לטעון הרב גרליק - יש לי איזושהי המצאה, דהיינו: אתה תספר לרבי מה אני בקשתי ממך לשאול, ושאתה התנגדת לזה, וכך יבין כבר הרבי במה הכתוב מדבר...

למחרת בבוקר טסתי לניו-יורק ובאותו לילה (ב-12 בלילה) הייתי אצל הרבי, וכמו תמיד, גם הפעם, התעניין הרבי בפרטות אודות הכל בכל - מכל מהמתרחש בארץ ישראל. לאחר שעניתי על מספר שאלות שלו, נתתי אני לרבי מתנה, ששלחו עמי עובדי הנגריה בכפר חב"ד: מדף שולחן - עץ שעליו חרוטה מפת ארץ ישראל השלמה. הרבי לא הסתיר בפני את קורת רוחו מכך, שגם ה"חוטבי עצים" והנגרים שבכפר חב"ד חדורים הם בהכרתם את עמדתו ביחס לשאלת גבולות ארץ ישראל.

כשתארתי בפניו את הכינוס-הארצי הלילי שהתקיים בכפר חב"ד, הצבעתי בפניו על ההתלהבות הבלתי רגילה ששררה בכינוס בקרב חסידיו. על כך העיר הרבי: "מה מתפלא אתה כל כך, שחסידים נכנסים להתלהבות בכל הקשור אודות הרבי שלהם? לך הרי גם היה רבי ובודאי גם אצלך בא לידי ביטוי רגש כזה".

כשלבסוף אותה שיחה חזרתי על ה"דיאלוג" האמור, ביני לבין רבה של כפר חב"ד, הבחנתי כיצד לפתע נעלם החיוך החם והלבבי מפניו של הרבי ורצינות עמוקה כמו עטפה את חזותו. קצת הרהר ואז אמר לי:

- כן, יש לי קבלה...

לא העזתי לשאול במה מתבטאת אותה קבלה וממי הוא קבל זאת.

קרה המקרה, וכעבור שנתיים וחצי הייתי מוזמן אל הרבי לפורים. כשבאתי בליל פורים לאיסטערן פארקווי, מסרו לי, שר' שניאור זלמן שז"ר גם יהיה אורחו של הרבי (היה זה שנתיים בטרם נתמנה שזר לנשיא המדינה). האולם הגדול היה כבר מלא וגדוש בחסידים, ואפילו מחט לא יכלו בשום אופן לדחוף לתוכו. על הבימה עלה אח"כ הרבי: לימינו ישב ר' שניאור זלמן שזר ולשמאלו של הרבי - כותב השורות. הרבי שוחח שעות ארוכות בדברי תורה ובהפסקות הקצרות הוא שר בהתלהבות ומחא כפיו להגברת השירה.

כשהרבי סיים, שתו "לחיים". מה פירוש "שתו"? כל חסיד באולם אחז בידו גביע-פלסטיק, מילא את תוכנה עם "בנדיקטין" ועשה מאמצים חזקים "לתפוס את העין" של הרבי. ואם היה לו מזל, הוא מיד הרים את הגביע שלו וקרא בהתלהבות: "לחיים, רבי!" ומי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו. קהל החסידים ממש ריחף ברקיע השביעי.

כשיצאתי לפנות בוקר מהאולם, עכב אותי יהודי בלתי מוכר ושאלני מי אני ובמה זכיתי לשבת למעלה ליד הרבי? עניתי לו מה שעניתי, וכפי הרגיל: "ואתה"? תשובתו: הרב עזריאל זליג סלונים מארץ ישראל, קרוב-קרוב של הרבי ויחד עמו גדל. יחד עם זאת הוא ציין, שהוא הממונה על השיכונים עבור חסידי חב"ד בכולל חב"ד בארץ ישראל.

בשמעי שהוא קרוב של הרבי, נתפסתי בו והרעפתי עליו "ים" של שאלות, ובמיוחד אודות שנות נעוריו של הרבי, ומי היה אביו. אביו, הוא סיפר לי היה הרב ר' לוי יצחק שניאורסון, רבה של יקטרינוסלב. הוא התפרסם כגאון בהלכה ובקבלה, בנו ר' מנחם מנדל התגלה כבר בילדותו כתופעה פלאית. אודות כל מה ששמעתי מהרב סלונים, הייתי יכול לכתוב ספר שלם (זה סברה, שצריך באמת לחשוב על זה). הרב סלונים סיפר לי קצת סודות וכמה גירסאות מדוע הרבי מליובאוויטש לא נוסע לארץ ישראל.

איזו גירסה מהגירסאות האמורות היא האוטנטית, זהו סודו של הרבי. אך מה שאיננו סוד ואיננו דבר חסוי, הוא: אהבת ארץ ישראל של הרבי. אין לה אח ודוגמה. ארץ ישראל היא עבורו נשמת אמו. לא יהיה מוגזם לומה שקשה מאד ונדיר מאד למצוא מישהו ממנהיגיה של ישראל שמתעניין כל כך וחי כל כך את בעיותה של המדינה כמו הרבי. הוא מביט בהם בחכמתו העמוקה ובראייתו החריפה. ולכן אין להתפלא שהוא יודע במדויק מתי להזהיר ומתי להתריע עוד בטרם יש בידי המוסדות הישראליים את האינפורמציה הנכונה שתאפשר להם לפרש את הדברים בצורה הנכונה. לכן באמת הוא חרד ומתריע על כל תזוזה ועל כל צעד - שעלול להביא היזק לארץ ישראל השלמה - הערובה הבטחונית לבטחון הארץ ותושביה היהודים.

***

בדרכי למסע בארגנטינה, בשנת 1969, התעכבתי בניו-יורק ונפגשתי עם הרבי כדי ללבן עמו שאלות יסוד ובמיוחד - שאלת החינוך בארגנטינה, שהיתה אז - וגם היום! - המדינה בעלת האחוז הגבוה ביותר של נישואי תערובת. הייתי אמור להתעכב בניו-יורק ימים לא-מעטים כדי לנהל מגעים עם מוסדות שונים. אך הרבי היה מעונין, שאחזור לישראל בהקדם האפשרי. מדוע?

באותם הימים התקיימה בירושלים המשוחררת הפגנה, שאורגנה ע"י תלמידים ערבים. בהפגנה נישאו כרזות וסיסמאות אנטי-ישראלים נגד קיומה של מדינת ישראל והם תבעו את החזרתה של ירושלים. הרבי ביקש שאפגש עם מנחם בגין, שהיה אז עדיין שותף בממשלה, ואשאל:

- היתכן, כיצד מגיע הדבר, שהממשלה איפשרה קיומה של הפגנה כזו? ואם היא התקיימה ללא רשות הממשלה, א"כ מדוע לא נאסרו אותם מפגינים ומדוע לא גירשו אותם מהארץ? כאן לא מדובר הרי אודות "חופש הדיבור", אלא בעצם קיומה של ארץ ישראל כארץ יהודית. במקרה כזה אין שום פשרות. יתרה מזו: אם עוברים בשתיקה על כזו הפגנה אנטי-ישראלית ולא נוקטים באמצעים האמורים, עלול הדבר לשמש דוגמה לאחרים, שמותר הדבר. וכיון שנתנה רשות למשחית... הדבר יכול חס וחלילה להתנקם חזק בעתיד ולהיות בכיה לדורות.

עד כאן - דברי הרבי, נא לזכור כולם את התאריך: 1969 ...

***

למרות שהרבי קשור מאד לארץ ישראל ועומד ער על המשמר, לשמור על שלימותה, הוא איננו קשור בשום מפלגה. הוא כמדומני, לא חבר ב"אגודת ישראל", שמקבלת, למרות זאת, את תמיכתו המוסרית בזמן הבחירות לכנסת. פשיטא, שהרבי היה מעונין כל פעם בבואי מארץ ישראל לשמוע ממני אינפורמציה חדשה ומעודכנת אודות המצב שם (יש סברה, שלא הייתי היחידי בשטח זה); אני, כלשעצמי, הייתי באמת מאד להוט לשמוע דעות ורעיונות מכזה איש חכם ונבון. אך היה מאד נאיבי לציין, שזה - ורק זה - הביא אותי במשך שנים כה רבות אל הרבי. באופן טבעי היה כאן גם - אם מותר להתבטא כך - איזשהו "לשם יחוד" - אינטרס מאד ספציפי: לשמוע ממנו עצה, כיצד מביאים לידי כך שבמדינת ישראל יהיה הדעה והשלטון בידי אותם חוגים, שלוחמים כדי להגיע (ואח"כ: לשמור) על שלימותה של ארץ ישראל.

בתפקידי כראש עלית הנוער הייתי מבקר מזמן לזמן בישיבות ובתי הספר של חב"ד, היכן שתלמידים אוחזקו ע"י עלית הנוער, בפגישותי עם הרבי הרגשתי לעצמי חובה נעימה לספר על התלמידים באותם מוסדות חינוך. בעת אחד מדיווחי אודות הלימודים באותם מוסדות חינוך, העיר לי הרבי, כלאחר יד:

- מכיון שמלמדים אותם לקיים מצוות, צריך לחנך אותם לקיים גם את המצווה של שמירה על חיי העם היהודי וגבולות ארצנו הקדושה. שיקיימו מצוה זו בליבם ובמוחם כמו גם שמירה פיזית בפועל ממש, מכיון ששמירה על הגבולות פירושו גם הבטחת החיים של היהודים.

"לעמוד על גבולות ארץ ישראל ושם לשמור עליהם - לזה מתכוין הרבי", שאלתי.

"מוסכם! - חוץ, כמובן מתלמידי ישיבות ומלומדי תורה" זו היתה תשובתו של הרבי.

"מותר לי לפרסם זאת"? הקשיתי הלאה.

"מה פירוש, אם מותר? אתה חייב! יגידו שאני חרות"ניק? מה בכך? אתה יודע מה? אומרים בין - כה-וכה" - ענה הרבי בחיוך.