מטוס "אל על" שנחת ב-18 במאי 1965 אחר הצהריים בנמל התעופה על שם קנדי בניויורק, פלט מתוכו, בין היתר, נוסע עייף ומריר. שוב לא התרגשתי כדרך שמתרגשים תיירים בהגיעם לארץ זרה. ההיפך, ליוותה אותי הרגשה כאילו חוזר אני למקום ששייכותי אליו ברורה; למקום בו הוצבתי מבלי ששאלו את פי, ועם זאת מקום שאינו בלתי נעים.

כששאלני פקיד מחלקת ההגירה כמה זמן אני מתעתד לשהות הפעם בארצות-הברית, אמרתי ששה חודשים. הוא נתן בי מבט וציין כי ששה חודשים הם תקופה ארוכה לתייר. הסברתי לו שאני בא להתרפא אצל ד"ר דבייקי ביוסטון. זה שיכנע אותו.

עשר דקות לאחר מכן, בדוכן העתונים שבאולם הנוסעים, הזדקר נכחי משער הגליון הטרי של השבועון "טיים" הדיוקן הנמרץ של דבייקי, ומתחתיו באותיות קידוש לבנה כותרת: "לקראת לב מלאכותי". שעה שנטלתי לידי את החוברת הירהרתי בקצין ההגירה; תמהתי אם הקדים אותי בקריאת הסיפור המרכזי של "טיים" שהוקדש לרופאי.

למעשה היה בדעתנו להמשיך תוך יום-יומיים בדרכנו ליוסטון, אולם אריאל מסר לנו בטלפון שדבייקי נמצא מחוץ לעיר ושביוסטון חם. הוא יעץ לבלות עוד ימים אחדים בניו-יורק. גם בקשה היתה לו: שאלך לחלות את פניו של הרב מליובאוויטש בברוקלין. כבר אשתקד ביקש זאת ממני וחזר וביקש במכתביו אלי לישראל.

"כתבתי לרבי אודותיך. טלפן למזכירו. הם יודעים במה מדובר", - אמר לי אריאל בטלפון, והוסיף ספק בהלצה ספק ברצינות: "בל תעז לבוא לכאן מבלי לבקר אצל הרבי".

הם יודעים במה מדובר, אמר אריאל. הם יודעים, אני איני יודע. במה מדובר? מה לי ולהם? אשר לאריאל, הוא ראה את מקומו בזרם האורתודוכסי ביהדות, והיה יחד עם זאת אדם מודרני, בעל מחשבה עצמאית וסקרנות אינטלקטואלית שאינה יודעת שבעה. נקל להבין שאדם כמותו חבר אל תנועת חב"ד שבמקורה באה לעולם כדי לטהר את החסידות מן הסיגים המיסטיים שדבקו בה ולהשליט את השכל על הרגש.

אני, שראיתי עצמי כיהודי חילוני, התרעמתי בלבי על הלחץ שהפעיל עלי אריאל בענין הביקור אצל נשיא חב"ד, בבית מדרשו בברוקלין. כעתונאי צריך הייתי למצוא עניין בראיון עם הרבי, שהרי היה מנהיגה הרוחני של תנועה בעלת השפעה רבה ושפעילותה בתחום החינוך היהודי היתה לשם דבר. אלא שהעיתוי לא התאים; בעומדי עתה לפני ניתוח שני בלב פתוח, לא היתה דעתי נתונה לבעיות המנסרות ברומו של עולם. וסעד נפשי? איני אומר שלא נצרכתי לסעד נפשי, אלא שלא היה עולה בדעתי לבקשו אצל איש דת ובעצם, לא ידעתי היכן לבקשו, מחוץ? אולי, אצל עצמי?

איני יודע מה הדבר שבסופו של דבר שיכנע אותי לבקר אצל הרב: הרצון למלא את בקשתו של אריאל או שגברה סקרנותי. אני מניח ששני המניעים השפיעו ואולי הכריעו, דחף ששרשיו טמונים במעמקי תת-הכרתי.

הראיון נקבע לחצות. כך נוהג הרב, נאמר לי. את מבקריו הוא מקבל בחצות. נסענו לברוקלין ברכבת התחתית. לאחי חוש התמצאות טוב ולכן הנחתי לו את הטירחה למצוא את בית-המדרש ב-770 איסטרן פארקוויי. לפני שנכנסנו לבית המדרש חבשנו כיפות. חיים הביא עמו אחת מהבית, ואני הצטיידתי בכיפה בחנות ב'ברודוויי'. המוכר עמל הרבה לשכנעני לקחת כיפה רקומה בכחול ולבן, מתוצרת ישראל, אבל בחרתי לי כיפה שחורה ומבריקה, מתוצרת מקומית.

בחשיכה נראה בית-המדרש עתיק יומין. קומת הקרקע היתה מוארת ושקקה חיים. תלמידים עבדקנים בקפוטות שחורות הסתודדו בקבוצות בנות שלושה וארבעה, רכונים על ספרי קודש. ליד הקירות עמדו אברכים בודדים, שקועים בתפילתם ומתנועעים בעיניים עצומות. מנהל לשכת הרבי מליובאוויטש, איש נמרץ בגיל העמידה, קיבלנו במשרדו. חדר קטן ובו שולחן ישן ושני כסאות. אמר שעלינו להמתין זמן מה, הואיל וקודמים לנו בתור שתיים-שלושה אנשים שבאו לראיון ממרחקים, ממש כמונו. לי הסביר, שאין הרב מתחשב בזמן החולף בשיחתו עם אורחיו, אך כיוון שאין מנוס משמירת מסגרת זמן קצובה תשמע זימזום פעמון בחדר הרב לסמן שתם הזמן שהוקצב לשיחה. האות נועד לי ולא לרב, ואני מתבקש לציית ולהיפרד.

עד שתיים וחצי אחר חצות שהתה בחדרו של הרב אשה נרגשת, שקולה - פעם מתחנן ופעם תובע - בקע מדי פעם מבעד לקיר. הטיית-אוזן היא מידה מגונה, אבל אי אפשר שלא להאזין ביושבך דומם במסדרון וממתין. היא דיברה אנגלית, עברית וצרפתית לסירוגין. לרוב צרפתית. קולו של הרב לא נשמע. הסקתי איפוא שכאשר איני שומע את קולה מדבר הרב. בשתיים החל מזכיר הרבי להתהלך לפני הדלת הלוך ושוב.

"אינה מתחשבת בפעמון" - ליחשו במסדרון. היה לי די זמן להתבונן סביבי. מלבדנו המתינו עוד ארבעה: נער כבן 17, גבר ואשה, ועוד גבר. תוך שעה קלה התוודענו. הנער, בן למשפחת חסידים אמידה באורוגוואי, כבר השלים את לימודיו בישיבות בארצו ובישראל ואף קנה השכלה כללית. הוא דיבר בשטף אנגלית ועברית. נער נאה היה, שחור-שיער-ועיניים. מה שקורין עילוי, אני מניח. כיוון שאין שואלים אדם למבוקשו אצל האדמו"ר, התנדב הנער לספר, כי בא להיוועץ ברבי באשר לדרכו בעתיד. עז היה רצונו להתקבל כתלמידו כאן בברוקלין, אמר הנער ועיניו בורקות.

הזוג בא מלונדון. הוא חזן. במיוחד טסו מלונדון לניו יורק לראיון אצל רבם. בן להם, תאב דעת. כבר למד את פירקו בישיבות בריטניה, ועתה מה הלאה? לישראל או לניו-יורק? אשר יאמר הרבי - יקום ויהיה. אך יחרוץ הרבי את דינו, והם שבים הביתה למחרת היום. הוא נמוך קומה ולבוש חליפה אנגלית שחורה; גם היא קטנה, לראשה כובע ואצבעותיה ממוללות ממחטת משי לבנה. האיש הרביעי היה בן המקום ונלווה אליהם. פגשו בו בבית-המלון והוא התנדב להסיעם במכוניתו. סובב בין החסידים ושוחח בקול רם עם כל מי שהיה מוכן להטות לו אוזן.

בשתיים ורבע אחר חצות פתח המזכיר הצעיר את דלתו של הרב כדי חרך והציץ. בעבור חמש דקות הציץ שוב. אחר כך פתח קצת יותר וניצב בפתח, כך שתבחין בו המבקרת. וכשלא הועיל גם זה, יצא להזעיק את מנהל הלשכה. הלה נבלע מאחורי הדלת וכעבור דקות אחרות יצאה האשה והוא בעקבותיה. היא היתה צעירה שתלתלים בלונדיים קצרצרים עוטרים את ראשה. המזכיר ומנהל הלשכה השמיעו באזניה דברי-תרעומת, והיא חייכה לעומתם. הפנים היו מוכרים לי; ראיתיה אי-שם קודם לכן. מישהו אמר שהיא עתונאית צרפתיה. במזנון של בית-העתונאים בתל-אביב פגשתי לא פעם עתונאים זרים. לא מן הנמנע שגם הגברת עם התספורת הקצרצרה ביקרה שם.

הנער מאורוגוואי לא השתהה הרבה. אחריו נכנסו החזן מלונדון וזוגתו. השעה כבר היתה שלוש לפנות בוקר. הציפיה מרטה את העצבים. כמה זמן אפשר לשבת כך במקום אחד? חיים ניסה להתנמנם בכורסה מרופדת שעמדה בפינה, אבל מישהו העיר לו שזו כורסת הרבי ואם הוא רוצה יביא לו כורסה אחרת. האמריקאי שהסיע את הזוג מלונדון עמד עתה במרכז אולם הכניסה מוקף תלמידים והתפלמס אתם בלהט. חיים ניגש להטות אוזן. מיד חזר ואמר לי בהשתאות:

"האיש הזה קרוב שלנו".

"מה אתה סח?"

"גש ושאל אותו לשמו, אם אינך מאמין".

"מה שמו"?

"כשמנו".

פילסתי לי דרך בין לובשי הקפוטות השחורות. שאלתיו לשמו והוא, מופתע במקצת, אמר קסטן; אברהם קסטן. אמרתי לו שאני מישראל וגם שמי קסטן. הוא הושיט זרועותיו קדימה, הניחן על כתפי, ושאל: "אתה מקולומביה?"

"הורי משם", אמרתי.

עמדנו כך, כשידיו על כתפי ומבטו בוחן אותי. באולם היתה דממה. אנשים רבים התקבצו סביבנו. כמעט וניחמתי על שיזמתי את הפניה אליו. איני נמנה עם אלה הדבקים בקרוביהם רק משום שהם קרובים. מלבד זאת, לא דובר במשפחתנו מעולם על שאר-בשר אובד. האנשים סביבי הסתירו מפני את אחי, אבל יכולתי לדמות אותו מגחך בהנאה למבוכתי. אחר כך קרע קולו של האיש שממולי את הדממה:

"אמך ברטה, אבי ישראל, ואבי-אבי אמך יהודה. אביך..." האיש ביטא את השמות בדייקנות כשהיגוי ניו-יורקי קל משווה לשמות צליל זר. כל כך מרוכז היה בציפייתו עד שמצאתי לנכון לשסעו:

"זה נכון. ואני קרוי על שמו של הסבא של אמא".

האיש חיבקני בזרועותיו, לחצני אל לוח ליבו ונשקני על לחיי. "קרובי אתה. הרי זה נס: מעולם לא ראיתיך. כבר חמישים שנה אני באמריקה, אבל הייתי מכיר אותך ברחוב. תווי הפנים, אותם תווי פנים".

הוא הדביקני בהתרגשותו. סוף כל סוף איני עשוי אבן. אף על פי כן שמחתי כשחילצני אחי. הוא שילב זרועו בזרוע האיש ומשכו אל ספסל שבפינה. שם סיפרו זה לזה דברים רבים. אני עצמי שבתי אל מקומי מול חדרו של הרב להמתין לתורי. אחר כך סיפר לי אחי שהחסידים היו נרגשים מאוד ולא הטילו ספק שמעשה פלאים מעין זה של איחוד משפחות, יכול לקרות רק בחצר רבם. אילו אמרתי להם שלדעתי עשוי כדבר הזה להתרחש גם ברכבת התחתית, בחנות דגים או בכל מקום שם מתקבצים בני אדם - היו אל נכון רואים בי אפיקורוס חסר תקנה.

החזן וזוגתו יצאו מאצל הרב בשלוש וחצי לפנות בוקר. פניהם קרנו מאושר בצאתם. נקשתי בדלת ונכנסתי. מימיני, מאצל מכתבה גדולה וישנה, קם לקראתי הרב וידו מושטת לעברי. "שלום", אמרתי. "שלום עליך". - השיב. לרב מנחם שניאורסון קומה ממוצעת וזקנו מלא. למן הרגע שישב ואני מולו, שוב לא ראיתי לא את זקנו ולא פרט אחר מפניו. להוציא את העיניים, וליתר דיוק - את מה שנשקף מתוכן אלי. מימי לא ראיתי עיניים כה עמוקות מבע. באותו רגע חשבתי משום-מה על עיוורון הצבעים שלי. לו היה החדר מואר הייתי יכול להבחין גם בצבע העיניים. ידעתי שעיניו כהות, כי מעודי לא ראיתי עיניים בהירות עמוקות מבע. לא הבחנתי בדבר סביבי, אלא בעיניו. איני מסוגל לתאר את חדרו, אפילו שהייתי שם שעה ארוכה. אני זוכר רק עיניים על רקע של קירות עמוסי ספרים, כולם ספרי-קודש. אי אפשר לטעות בזה, כי כתבי-קודש יהודיים אינם נראים ככל הספרים. כולם בכריכה כהה, לרוב שחורה או חומה, ושמותיהם מודפסים באותיות זהב. אפילו יצאו זה עתה מתחת מכבש הדפוס ובאו אל מדף הספרים מאצל הכורך, וכבר נראים ישנים.

הרבי שאלני באיזו לשון אני מבקש לדבר. אמרתי עברית. "אני מדבר עברית במבטא אשכנז. שמא נשוחח אנגלית, או אידיש?" היה לו קול צלול ושקט. "אני מעדיף עברית", אמרתי.

ראשית דבר ביקשני שאספר לו על מחלתי. אמרתי לו שרצוני לדבר עמו על החינוך היהודי בעולם, ובמיוחד יעניין אותי לשמוע את דעתו על החינוך בישראל.

"ספר לי על מחלתך. אחרי זה נשוחח על חינוך", אמר. סיפרו לי שלרב גם השכלה חילונית רחבה. אמרו שהוא נושא בתואר דוקטור להנדסה מהסורבון. סיפרתי לו איפוא על תיסמונת מארפאן. על המיפרצת בוותין העולה, על החלפת מיסתם בלב. סיפרתי לו על כאבי, על חששותי. שילבתי בסיפורי מונחים רפואיים ככל שידעתי. הוא האזין לי בדומיה כשמבטו אינו סר מפני. פה ושם שאל שאלות ענייניות. לאילו מהן לא היתה בפי תשובה. עד היום לא פגשתי באדם שלא היה רופא וגילה בקיאות כה רבה במחלתי, להוציא את ג'ון בנט. אבל היא היתה חולה כמוני וכבר אמרתי, ג'ון ידעה הרבה יותר ממני, וממה שאני יודע הרבה ממנה למדתי.

כאשר סיימתי את סיפורי נשתררה שתיקה. ידעתי שבאותו שביב של זמן עומד אני למבחן: מבחן של נאמנות לעצמי. הרב לא הקשה עלי. אין לי ספק שאריאל דאג להבהיר במכתבו אל הרב שאיני דתי. כבר בכניסתי אליו - כך דימיתי - הבהיר לי שהוא מקבלני כפי שהנני. על כך מעידה לחיצת היד. הרב אינו נוהג ללחוץ ידי חסידיו, כך נאמר לי. ובעוד שחסידיו אינם נוגעים בו, אין תלמידיו אף מביטים בו. אמנם יש המגניבים מבט כשהם בטוחים שאינו מבחין בהם. בצד עיני ראיתי שניים אורבים מאחורי הדלת כדי להציץ בו מבעד לחרך. הם הסבו ראשם בתנועה חדה כאשר הבחינו במבטו ונסוגו בבהלה אל ספריהם.

ובכן, לולא עמדתי באותו מבחן של נאמנות הייתי שואל: "רבי, היעזור לי הקדוש ברוך הוא לצאת גם הפעם בשלום? האלך לניתוח שני?"

כיוון שלא שאלתי, עברנו לשוחח בחינוך. הוא היה בקי בנעשה בשטח זה בישראל ואני מודה שמרב חשוב זה, אורתודוכסי ולא-ציוני, ציפיתי לביקורת חריפה מזו שביטא באזני. הוא טען נגד קיפוח לימודי היהדות בתכנית הלימודים הרשמית. עיקר ביקורתו היתה מכוונת כנגד העדפת הלימוד על החינוך. טען שמעמיסים על התלמידים ידענות ומזניחים את עיצוב אישיותם לאורם של ערכי המוסר שהם יסוד מוסד לתורת ישראל.

קמתי להיפרד כאשר זימזם הפעמון בפעם השניה. לולא קמתי כאשר זימזם בפעם הראשונה, הייתי קוטע את דיבורו. הוא קם בעקבותי, שלף פנקס קטן ושאלני לשם אמי. אמרתי לו ושאלתיו מדוע לא ביקש לדעת את שם אבי, שהרי כשקוראים יהודי לעלות לתורה מכריזים על שם אביו.

"לפי דיני ישראל הולכים ילדים אחרי אמם", - פירש וחייך. הושיט לי את ידו לפרידה ואמר:

"אתפלל למענך. אל תדאג. אלוקים יעזור לך גם הפעם. הכל יעבור בשלום".

בצאתי, הקיפוני חסידים. איש לא שאל מה אמר רבם, אבל ידעתי שנפשם יוצאת לשמוע את שהגיד.

"הוא אמר שהכל יהיה בסדר", וכשיצאו המלים מפי הבחנתי שעיניהם זוהרות.

לפתע חשתי עצמי כאחד מהם, בשר מבשרם. לולא בושתי, הייתי מחבקם בזרועותי. ברכתים לשלום ונחפזתי לצאת. שניים מהם, עולי-ימים, ליווני אל תחנת הרכבת התחתית. בדרך שאלתים כיצד יכול הרב לעמוד במאמץ כזה, שהרי כל היום הוא שוקד על תלמודו ובשעות הקטנות של הבוקר מקבל אורחים. מתי הוא נח?

"אין מרחמים על הרבי", - נענה לי אחד בכובד ראש. לימים הוזמנתי ל"כל נדרי" בבית כנסת רפורמי ברובע אמידים סמוך לניו-יורק. חשתי את עצמי שם מאונס וזר. ושעה שזימרה מקהלת גברים ונשים את הנעימה החודרת לב לצלילי עוגב וסביבי גברים בחליפות כהות וללא כיסוי ראש ונשים במיטב מלבושי האופנה וכולם יושבים כצופים בהצגת בכורה בתיאטרון - יצאה נפשי אל בית-מדרשו הישן של הרבי מליובאוויטש בברוקלין.

בקרון הריק הדוהר למנהאטאן שאל אחי בקול עייף: "אז מה אמר לך הרב?"

ומה אמר בעצם? מה אמר הרב? איני יודע. דעתי מבולבלת עלי. אני רוצה לישון. כה רחוקה הדרך למנהאטאן.

"מעודי לא ראיתי עיניים כה טובות", אמרתי ולא יספתי.