זכה דורנו להתגלות מיוחדת של אישיות היסטורית נשגבה המאירה לנצח את תולדות עמנו, בדמותו של קדוש-ישראל, הרבי מליובאוויטש מרן רבי מנחם-מענדל שניאורסון זיע"א, שהיה מאור לכל בית ישראל ומגדלור לכל בני דורנו, דור השואה.

שואת ההשמדה של מליוני אחינו הי"ד ושואת השמד הרוחני שעברו במקביל על רוב מניין ובניין עמנו במדינות אירופה ובארצות אחרות - כמעט חיים בלעונו. נשארנו מעט מהרבה. אז עלה ובקע כשחר אורו של נשיא הדור, שהאיר נתיבות דור נבוך ומחפש-דרך באורן הגדול של התשובה והגאולה.

עלייתו של הרבי על כס המלוכה - "מאן מלכי רבנן" - באה כהמשך ישיר לקריאתו המהדהדת של חותנו האדמו"ר הקדוש רבי יוסף-יצחק שניאורסון זצ"ל: "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה". עד מהרה נפוצו שליחי הרבי ודברי תורתו על-פני כל תבל, לקבץ נדחי ישראל, לכנס את צעירי הצאן האובדים מבחינה רוחנית ולהשיבם הביתה.

זכיתי בזכות אבותיי הקדושים לקירוב מיוחד מצד הרבי. הוא קיבלני ל'יחידויות' רבות שנמשכו שעות ארוכות, ובהן שמעתי דברים בלתי נשכחים. בין היתר האזנתי בנשימה עצורה לסיפורים על שבעת החודשים שאותם עשה בביתו של סבא, הגאון הצדיק רבי העניך אטקין זצ"ל (רבה של לוגה ולימים רבה של לנינגרד), שם הסתתר מזעם ומחמת המציק הבולשביקי, בטרם הצליחו להעבירו את הגבול לפולין, שם כידוע נשא לאשה את רעייתו הרבנית נ"ע.

בראשית הכרותי עם הרבי, כיהנתי עדיין בתפקידי הציבורי כחבר מועצה וכסגן ראש העיר בירושלים. הרבי הירבה מאוד להתעניין בענייני הציבור בירושלים ואיך משתלבים העיסוקים שלי בצורכי ציבור עם לימוד התורה והנהלת מכון 'הרי פישל', מוסד שהרבי העריך מאוד. בשלב מסויים דחק בי הרבי מאוד להשקיע את עצמי בעולמה של תורה ולחשוב על רבנות והנהגת הציבור ומוסדות התורה שבהנהלתי. ברוך ה' זכיתי שכך היה, בזכות ברכתו של הרבי.

בתקופת היותי הממונה על תיק החינוך בעירייה, שוחח איתי הרבי ארוכות, על ההכרח להקנות חינוך יהודי בסיסי לכל ילדי ישראל. "אסור להתייאש משום ילד יהודי", טען הרבי. הוא למשל לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שייתכן כי ילד ייכנס לבית-ספר ויסיים אותו כעבור שנים בלי שיכיר את המושג "שמע ישראל", וזאת, בלי קשר למידת דתיותו של המוסד. המשנה במסכת סוכה אומרת שאב חייב ללמד את בנו "תורה ציווה לנו משה" ו"שמע ישראל". הרבי סבר שמוכרחים לדאוג שכל ילד בישראל יידע בעל-פה לפחות שני פסוקים אלה.

בשיחה אחרת שלנו שעסקה בסוגיית החינוך, התייחס הרבי לשאלה, כיצד צריך לחנך ילדים ונוער בזמננו. הרבי השווה בין המושג 'חינוך' ל'חנוכה' ואמר שכשם שבנרות המנורה היה על הכהן הגדול להיטיב את הנרות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", כך גם המחנך בעבודתו, עליו לגרום לכך שהערכים יופנמו בלב המתחנכים, עד שתהא שלהבתם עולה מאליה.

ב'יחידויות' אלה וכן בהתוועדויות הציבוריות הגדולות שזכיתי להן, נפעמתי והתרגשתי בכל פעם מחדש, מהפלא העצום הזה שזכה לו דורנו. דברי הקודש שנאמרו מתוך בקיאות מפליאה בכל חדרי התורה, ובמשך שעות רבות, ללא עיון בספר או ברשימות. הדברים הצטיינו בעמקות רבה ובהיקף עצום של גדלות התורה בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה.

לא פעם כשהאזנתי לדברי הקודש עלה על דעתי תיאורם של חז"ל במסכת סוכה, על הלל הזקן ועל שמונים תלמידיו, ששלושים מהם ראויים היו שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, שלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן-נון, והעשרים הנותרים היו "בינוניים". בעת דברו בתורה, כמן אש להטה סביבו ודמותו כדמות יונתן בן עוזיאל שכל עוף שהיה פורח מעליו מיד נשרף.

באופן מיוחד נחרתו בלבי דברים שאמר לי הרבי באחת מן ה'יחידויות'. היה זה כאשר שאלתי אותו בדבר התועלת שב'טנקי המצוות' שיסד. השליחים ה'טנקיסטים' מניחים תפילין ומזכים בלולב ואתרוג, אנשים, שבמקרה הטוב הם עמי-ארצות גמורים, ועל-פי רוב הם בבחינת בעלי עבירה ומחללי שבתות, שאינם שומרים גם על כשרות וטהרת-המשפחה. לאחר בקשת מחילה שאלתי: לכאורה, מה הרווחנו בכך שזיכינו אותם במצווה, הלא הם יחזרו לסורם. הצעתי, אולי, להקפיד על כך שיזכו ויחפשו יהודים אשר לכל הפחות באים לבית-הכנסת בשבתות ובחגים ובימים-הנוראים.

תשובת הרבי הייתה: "זה היה חידושו של הבעל-שם-טוב הקדוש מיסד החסידות. בדורנו נשתנה הסדר שלימדנו דוד המלך נעים זמירות ישראל, באומרו: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב". אז הסדר היה קודם 'סור מרע' ורק לאחר מכן 'עשה טוב'. בדורנו, אמר הרבי, הסדר התהפך. לרכז את המאמצים בכיוון הטוב ואזי הרע כבר יסור כמאליו. קודם 'עשה טוב' ואחר כך 'סור מרע'".

ואמנם בתקופה זו, יותר מתמיד, אנו נוכחים בעליל כי אכן זוהי הדרך הטובה והנכונה לקירוב ליבותיהם של ישראל לאבינו שבשמים.

בספר דברי הימים של תולדות עמנו יירשם באותיות זהב שמו של הרבי מליובאוויטש, לא רק כאיש צדיק וטהור שעיניו חוזות למרחקים, כגאון בנגלה ובנסתר, כבקיא בהוויות העולם וכמקרב לב המוני ישראל לאביהם שבשמים, אלא גם ובמיוחד כרבו וכמחנכו של הדור כולו.