משה רבנו, הגיבור הגדול מכולם במסורת היהודית, מתואר בתורה כאדם צנוע ביותר - "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". ענווה היא אחת המידות הטובות היתומות בתקופתנו. צ'רלס דיקנס נתן לה מכת מוות בתיאור דמותו של אוריה היפ החלקלק, האיש אשר היה תמיד אומר: "אני האדם הכי צנוע בעולם". אולם מותה של הענווה הגיע מאה שנים מאוחר יותר, עם האנונימיות המאיימת של תרבות ההמונים ביחד עם היעלמותן של שכונות וקהילות.

כתוצאה מכך, התפתח רפרטואר רחב של איתות לזולת על הייחודיות שלנו. החל ממספרי רישוי אישיים, עבור ללבוש פרובוקטיבי וכלה בשמות מותגים אותם עונדים מחוץ לבגד ולא בתוכו. אפשר לעקוב אחרי שינוי דרסטי בתרבות כאשר היא עוברת ממוניטין לתהילה ומתהילה לפרסום, להיות אישיות מפורסמת, להיות מפורסם כדי להיות מפורסם. העיקרון השולט בתקופתנו הוא "אם יש לך את זה, תנפנף בזה". במצב זה, הענווה שהיא צנועה, אין לה סיכוי.

ענווה אמיתית אין משמעה שאדם צריך להפחית בערך עצמו. משמעות הענווה היא היכולת להעריך אנשים אחרים. תכונה זו מסמנת פתיחות מסוימת לגדולת החיים ורצון להיות מופתע ומרומם על-ידי הטוב, היכן שיימצא. העמדת פנים שאתה קטן, זוהי ענווה מזויפת. ענווה אמיתית היא המודעות לכך שבכל אדם ואדם קיימת גדולה, גם אם לא תמיד היא גלויה. מסיבה זו הענווה היא מידתם של הנביאים, אלה המרגישים באופן החי ביותר את קרבתו של האלוקים.

כבחור צעיר, בן לאב פליט, שברח בגיל חמש מרדיפת היהודים בפולין, הייתי מלא בשאלות על סוד החיים ועל האמונה. נסעתי לארצות הברית, שבה, כך שמעתי, יש רבנים משכמם ומעלה ופגשתי רבים מהם.

אך הייתה לי הזכות לפגוש את גדול מנהיגי הדור, הרבי מליובאוויטש המנוח, רבי מנחם-מענדל שניאורסון. כיורשה של מנהיגות שושלתית של קבוצה קטנה יחסית של שוחרי רוח, הוא ברח מאירופה לניו-יורק בזמן מלחמת-העולם השנייה והפך את השרידים המרוטים של עדת חסידיו לתנועה כלל עולמית.

לאן שלא הגעתי, תמיד שמעתי סיפורים על מנהיגותו היוצאת מן הכלל, רבים מהם גובלים בנסים. הוא, כך נאמר לי, אחד המנהיגים הכריזמטיים ביותר בתקופתנו. החלטתי לפגוש אותו, אם רק אוכל.

באתי אליו והצלחתי להתקבל אצלו לפגישה שגרמה לי להיות מופתע לחלוטין. הוא בהחלט לא היה נראה כריזמטי במובן הרגיל של המילה. שקט, מבטל ישות עצמו, מביע עצמו בלשון מאופקת. אדם כזה שבתנאים אחרים אפשר היה כמעט שלא לחוש בנוכחותו.

אולם פגישה זו שינתה את חיי. הוא היה דמות מפורסמת בכל העולם. אני הייתי סטודנט אנונימי שבא ממרחק שלושת אלפים מייל. ובכל זאת, בנוכחותו הרגשתי כאילו אני האדם החשוב ביותר עלי אדמות. הוא שאל אותי על עצמי; הקשיב לדבריי בדריכות; עודד אותי להפוך למנהיג, דבר שמעולם לא שקלתי בעבר. מהר מאוד התברר לי כי הוא מאמין בי יותר מכפי שהאמנתי אני עצמי בי.

כשעזבתי את החדר חשבתי לעצמי שבפגישה הייתה נוכחותי מלאה והיעדרותו מלאה. אולי זוהי למעשה הקשבה במובן הדתי. אז ידעתי שגדולה אמיתית נמדדת על-פי היכולת של האדם למחוק את נוכחותו בשעה שהוא מקשיב לזולת.

בסגנונו של הרבי לא היה הוד ופאר, גם לא צניעות מזויפת. הוא היה שליו, מעורר כבוד, מלכותי, מצד אחד ומצד שני, איש של ענווה, האוסף אותך בחיבוקו ומלמד אותך להסתכל כלפי מעלה.

הרבי ניחן באותה סגולה בה נשתבח משה רבנו שהיא הענווה האמיתית. אצלו הענווה לא הייתה מידה טובה גרידא, אלא צורה של תפיסה. שפה שבה ה"אני" הוא שקט באופן שניתן לשמוע את ה"אתה" - אותה קריאה שקטה שעל-פי רוב כלל לא נשמעת; הלחש האלוקי בתוך כל מה שקיים; קולו של האחר הקורא לך להציל את בדידותו במגע של אהבה.

לידו הרגשתי כי יש לי סיבה ויש לי אישור. הוא העניק לי את היכולת לקחת ברצינות את ה"אני" הפנימי שלי, שעד אז אפילו לא ידעתי עליו. בקרבתו של הרבי חשתי כפי שחשים בחברת אדם שבו מפעמת רוח אלוקים.