הרבי מליובאוויטש שינה את חיי. הוא שינה אותם הן במישור הפילוסופי והן במישור המעשי. ראשיתו של קשר מרגש ומרתק זה, עם גדול מנהיגי היהדות בדורנו, מחזיר אותי כשלוש-עשרה שנים לאחור, לשנת 1987, עת בה כיהנתי כשגריר ארצות-הברית באוסטריה.

באותם ימים התמנה קורט ולדהיים לנשיא אוסטריה. חשיפת דבר היותו קצין אס.אס. בתקופת המלחמה יצרה סערה בינלאומית גדולה סביב המינוי, והכניסה את הקהילה היהודית באוסטריה למבוכה קשה. חיפשתי איפוא דרך שבאמצעותה אוכל לתרום לחיזוק הקהילה וביסוסה, ברגעי מצוקתה.

חבריי המליצו לפניי להכיר את אנשי חב"ד בווינה, שהיוו אז קהילה צעירה ולא גדולה, אך פעילה ותוססת מאוד. הפגישה הראשונה עמם הותירה עליי רושם עמוק. ראיתי לפניי אנשים חדורי אידיאליזם שהקרינו מסירות ואיכפתיות לגורל היהודי הקולקטיבי. הם טענו בלהט כי "העתיד טמון בילדים" והזמינו אותי לבקר בגן הילדים שלהם.

לביקור בגן הילדים הוקצבו חמש-עשרה דקות, שבסופו של דבר נמשכו למעלה משעתיים. לא אשכח את התמונה: אני יושב במרכז גן הילדים, על כיסא עץ נמוך ומולי ילד עם כיפה ושתי עיניים גדולות. "האם אתה מרגיש עצמך וינאי?", שאלתי את הילד. "קודם כול אני חש יהודי ורק לאחר מכן גם וינאי", הייתה תשובתו. השיחה עם הילד נמשכה עוד ועוד. נפעמתי מתחושת השורשיות והגאון היהודי שהפגין הפעוט. לא פעם במהלך השיחה הציפו את עיניי דמעות של התרגשות. כשיצאתי מהגן כבר הייתי משוכנע כליל כי עתיד העם היהודי אכן טמון בילדים.

קשריי עם שליחיו של הרבי מליובאוויטש הלכו והעמיקו. עד מהרה הפך משרד השגריר האמריקני באוסטריה למעין חדר ישיבות לא-רשמי של חב"ד. נהגנו לקיים בו אין-ספור דיונים והתייעצויות - איך וכיצד לפתח את הפעילות בקרב יהודי המקום.

שיתוף הפעולה הניב גם תוצאות מעשיות בדמות פיתוח בית-הספר היהודי של חב"ד; 'המרכז הספרדי - חב"ד' שהקמנו ברחוב טמפל, על-יד חורבותיו של בית-כנסת מפואר ששכן שם והוחרב ב'ליל הבדולח'; והקמפוס הגדול שנחנך לא מכבר ושיש לי הכבוד כי שמי יתנוסס עליו - 'לאודר חב"ד קמפוס', מקום בו לומדים מאות תלמידים ותלמידות.

במקביל לקשריי עם שליחיו, פתחתי בהתכתבות עם הרבי מליובאוויטש, הרב מנחם-מענדל שניאורסון בעצמו. דרך המכתבים התחלתי לגלות את סוד האנרגייה המיוחדת הזורמת בעורקי חסידיו. כל שורה במכתביו הקרינה דאגה אין-סופית לגורלו ועתידו של העם היהודי. הרבי אף גילה התעניינות אישית בי ובייחוסי המשפחתי.

בשנת 1988 נפגשנו לראשונה, הרבי ואני, פנים-אל-פנים. הפגישה נערכה בבית-מדרשו בברוקלין והיא ארכה כארבעים דקות. ראיתי לפניי איש מלא אהבה וחזון. צירוף שתי התכונות הללו כבש את לבי.

מאוחר יותר נפגשתי עם הרבי מליובאוויטש עוד כמה פעמים. במרכז שיחותינו עמדו אז השקעות בפיתוח מוסדות וחיי קהילה יהודיים במדינות מזרח אירופה, בעידן הפוסט-סובייטי. במקומות מסויימים תמך הרבי ברעיונותיי, ובמקומות אחרים שלל אותם. הוא למשל, היה נחרץ בדעתו כי אין להביא לפולין עשרות משפחות מארצות אחרות על-מנת להקים מחדש חיים יהודיים בפולין. "אין ולא יהיה עתיד לחיי יהודים בפולין", אמר.

באחת הפגישות נכחו לצידי גם רעייתי, בנותיי ואמי הגב' אסתי לאודר בעלת חברת הקוסמטיקה הנודעת. ברגע יוצא-דופן במהלך הפגישה, פנתה אמי אל הרבי ובירכה אותו בשפה האידיש. כל מי שמכיר אותה ואת אורח-חייה יודע שרק הרבי מליובאוויטש יכול היה לגרום לה לדבר בשפה זו...

אין כמעט יום שאינני חושב עליו ושאינני מרגיש בחסרונו. דמותו משמשת לי לפיד המאיר את דרכי. לא פעם אני מוצא את עצמי נתפס להרהור: מה היה הרבי אומר, בנושא זה או אחר. ממנו למדתי שהאדם, כל אדם, נושא בנשמתו תפקיד רב-אחריות כלפי הכלל. בכנות רבה יכול אני לומר כי הודות לו, עסקיי המסועפים ממלאים מקום משני בחיי. קודמת להם הדאגה לבעיות העם היהודי ולעתידו.