עם הסתלקותו של הרבי ירדה חשכה לעולם. הכל, קטנים וגדולים, חשו בכך – כל אחד ואחד לפי דרגתו ולפי מידת קירבתו הנפשית. אבל אנו קרובים מדי אל המאורע מכדי להעריכו כראוי לו, וביכולתנו להבחין רק בראשי דברים ולא בכל עומק האובדן.
עניינו של רבי הוא בהיותו הוי' משולשת: מלך, אב ומורה, ובכל אחד מאלה אפשר לראות את עוצם החיסרון שאנו חסרים.
מתווה הדרך לדור
עניינו של מנהיג הוא בהיותו מוליך אחריו את צאן מרעיתו. עניינו של מנהיג הדור הוא רחב וגדול מזה. מנהיג הדור הוא המתווה לדור כולו את המפה האמיתית של המציאות בה חי הדור. לא זו בלבד שהוא מורה מה לעשות במצבים נתונים, אלא שהוא מגלה את התבנית שעל-פיה יכולים הכל לכלכל את דרכם. כוכב הצפון אינו רק מראה מה הוא הצפון, אלא על-פיו אפשר ליצור מפה שלמה, שבה יודעים מה הם הכיוונים של העולם, מה נמצא לפנים ומה נמצא לאחור.
מלבד מה שהיה הרבי מנהיגם של חסידיו, אנ"ש שבכל מקום ומקום, ומורה-דרך לרבים אחרים שהיו דבוקים בו, כל אחד לפי דרכו, היה יתר על כל אלה מנהיגו של הדור כולו. כלומר, הוא היה האיש אשר קבע לדור כולו את הכיוונים - הוא שהגדיר מה הם הדברים החשובים ומה הם עניינים של מה-בכך, הוא שהתווה את מפת המציאות, לומר לכל: זו הדרך תלכו בה, ובצד זה היה מנהיג הדור לא רק להולכים אחריו אלא גם לאלה שידעו דבר-מה אודותיו, לא רק לחסידיו אלא לא פחות מכן למתנגדיו. גם אותם אנשים שבשגגה או בזדון לא תמכו בו ולא הלכו בעקבותיו ואפילו פעלו והלכו בכיוונים מנוגדים - גם הם היו בהכרח בתוך תחום ההשפעה שלו. הוא היה האיש אשר הגדיר מה הם הדברים החשובים - והכל עסקו באותם דברים, לשלילה או לחיוב.
היעדרו מאתנו הוא יותר מאשר נפילה של כוכב, הרי זה דומה כאילו בלילה אחד נפל הירח מן השמים ואינו מאיר עוד. הוא היה ההשתקפות - בחשכת הלילה של הגלות, בחשכת המציאות העכורה והדלוחה - של "שמש ומגן הוי' אלוקים". וכעת, כאשר נפל המאור, הרי אנו מצויים בחשכה מכופלת. לא רק שהאור חסר, אלא אנו כמאבדים את חוש הכיוון, "אין אתנו יודע עד מה". ודאי, אנו ממשיכים ללכת באותו כיוון – אבל שוב אין לנו המאור שהאיר את דרכנו, שעל-פיו ידענו אם אמנם אנו הולכים קדימה לקראת המטרה הראויה. והרי אנו כמגששים באפילה, חשים רק במגע קרוב כאשר אנו נתקלים בחומות ברזל. סגר עלינו המדבר. וחושך יכסה ארץ.
ראש בני ישראל
מבואר בתניא כי "ראשי אלפי ישראל" הם אכן בבחינת ראש, לא רק לפי מעלתם לגבי האחרים, אלא גם במה שהם קשורים ומחוברים עם מונהגיהם. אלא שהרבי לא היה רק ראש לחסידי חב"ד, אלא "ראש בני ישראל". הוא התייחס לא לעדה או קהילה מסוימת אלא לעם ישראל כולו. הוא ראה את העם כולו, בכל מקום ומקום, בכל מעלה ומדרגה, כגוף אחד ומאוחד. לפניו לא היו הבדלה והבדלות בין ארץ ישראל וחוץ-לארץ, בין יהודי היושב על התורה והעבודה בירושלים עיר-הקודש ובין ילד נבער מדעת החי בקמצ'טקה. בין איש ובין אשה, גדול וקטן, רחוק וקרוב הכל היו בעיניו "איברי השכינה", חלקים מן המהות החיה האחת של כנסת ישראל. והוא חי עם כנסת ישראל יותר מאשר בבחינת מנהיג, יותר מאשר בבחינת אב, אלא בבחינת "רוח אפינו" - נושם את נשימתם, חש את כאביהם, סובל בסבלם ושש בשמחתם.
"את חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם" לא משום שקיבל על עצמו משימה וכפרה, אלא משום שהוא החי בבחינת ראש-אמת, החש את הכאבים וההרגשות של כל אבר וכל חלק שבגוף. שלוחיו ששלח לקצוות תבל היו רק אחד הביטויים של ההתקשרות, בבחינת נפש חיים לכל אחד ואחת מישראל. ומשום כך לא יכול הרבי לנוח, משום שבכל עת חש את בעיותיה של כל קהילה נידחת, את מחסורו של כל אחד, קרוב ורחוק, בין בגשמיות בין ברוחניות. וניתן להבין את העומס האדיר, כאשר הרבי היה מודע ומרגיש לבעיותיהם של כל בני ישראל, לאו דווקא אלה שהיו צמודים ודבוקים בו, אלא גם אחרים - בין אלה שלא ידעו על מציאותו, ובין אלה שהיו פועלים כנגדו. ומשום כך היה לעיתים דואג שיפיצו את הוראותיו בלי הזכרת שמו, ומשום כך היה מקפיד כל-כך שלא תיווצר מחלוקת-קרע בגוף החי.
"יתומים היינו ואין אב", כי האב שהיה קשר האחדות עם כל אחד ואחד מן הבנים נעדר. ודאי, אחדות ישראל לא בטלה, גופי ישראל נשארים מאוחדים זה בזה, אבל "רוח אפינו", הנשימה המאחדת המקשרת את הכל, שוב אינה בנו.
נסתר בדורו
בעל חידושי הרי"ם היה אומר כי החוזה מלובלין הסתיר עצמו מן העולם על-ידי המופתים שעשה, והיהודי הקדוש הסתיר עצמו על-ידי חידושי תורתו, ואף אנו נאמר - הרבי הסתיר עצמו מן העולם על-ידי רוב תורתו ורוב מעשיו.
במשך דורות לא קם בישראל איש כמוהו שהיה משפיע במידה גדולה, בריבוי עצום של תורה - בשבתות ובימים מיוחדים, ולא פעם אף בימי חול פשוטים. הריבוי העצום של דברי התורה, ודרכו של הרבי להסביר את הדברים בדרך הברורה ביותר, בגדר ההבנה של "בן חמש למקרא", דבר זה עצמו היה בבחינה של הסתר פנים, מחמת ריבוי השפע ומפני פשטות הלשון לא הייתה יכולת לעמוד על גדלותם של הדברים. הרבי היה מורה, אשר צמצם עצמו כדי להיות מובן ונהיר לשומעיו, ועל-ידי כך הסתיר את גודל חידושיו ואת הפלגת הערך של הדברים שאמר. בהיותו "בור סוד" שקלט אל תוכו את הראשונים והאחרונים בנגלה ובנסתר נעשה כמעיין המתגבר, עד לדרגה של "רחובות הנהר", ו"ים של חכמה".
עם כל מה שנעשה, הן בהוצאת הדברים לאור, והן במיונם וחלוקתם לפי נושאים, הייתה ההשפעה מרובה מכדי שאפשר יהא לעמוד על תוכם של הדברים, על השיטה ועל הדרך, על הבירור ועל החידוש. ומעתה שומה עלינו לעמוד על פנימיותם של הדברים, לא רק בדרך של קריאה ושינון, אלא באופן של ראייה והתבוננות - כדי לנסות לעמוד על דעת הרב, שכאשר היה עמנו, יותר מארבעים שנה, לא היה בכוחנו אלא לקבל מעט מזער מן ההשפעה הגדולה שהשפיע.
אמנם צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי, אבל הנהר הגדול שהשקה ארץ ומלואה שוב אינו מתגלה לנו, ואין לנו אלא לצפות שבמהרה יגיעו הימים שבהם "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך".
הוסיפו תגובה