ראשון בקודש - אור האורות, מרן רבי ישראל בעל שם טוב, אשר בצדק ייאמר עליו: "מי יעצור כח להלל את השמש באור יפעתה ובעצם טהרה... והוא יצא בגבורתו ברגש י-ה לערוץ הקרח ולשבר נקיקי הסלעים וגדודי השלג נמסו מפני אור השמש אשר יצא להאיר על הארץ ודודאיו נתנו רוח ונתמלא כל העולם מריח בשמיו והוריד טל אורות להחיות רוח זרע אברהם בני א-ל חי".

השני - רבנו "המגיד הגדול" רבי דוב בער ממזריטש, אשר כ"ק אדמו"ר הזקן העיד עליו ש"מופתים היו מתגלגלים תחת הספסלים", שהיה בבחינת "חכם הכולל ונפשו רחבה ויש לו התפשטות הדעת ויכול להמציא דבורים השוים לכל אחד ואחד".

את הסוד גילה רבי מאיר מרגליות בעל "מאיר נתיבים": "כוונה בלימוד לשמה לדבק את עצמו בקדושה ובטהרה עם האותיות - של התורה - וכשיזכה להבין ולהתדבק באותיות הקדושות יוכל להבין מתוך האותיות ממש אפילו עתידות. ומילדותי מיום שהכרתי בדביקות האהבה את מורי ידידי מוהר"ר ישראל - בעל שם טוב - ידעתי נאמנה שהנהגותיו היו בקדושה ובטהרה, ברוב חסידות ופרישות דמטמרין גלין ליה."

השלישי - רבנו מנחם מענדל מויטבסק, גדול תלמידיו של המגיד הגדול ממזריטש, שזכה עוד להיות אצל הבעש"ט ועמד בראש העלייה החסידית לארץ ישראל בשנת תקל"ז. הוא שתקע בשופר אצל המגיד ממזריטש וכאשר חלה ורבי לוי יצחק מברדיטשוב מילא את מקומו והתעלף באמצע התקיעות כי ראה חזיונות נפלאים במרומים, התפלא המגיד ממזריטש על עלפונו.

עליו הועד: "לבו היה כלב האריה. מתנשא לכל לראש, עד אין סוף, מגלה רזים ומסתורין בכל שבת ושבת. ילאה הפה לדבר והלב לחשוב ... אשרינו מה טוב חלקנו שהבורא יתברך זיכנו וקשרנו בנופו של אילן, עץ חיים ממש."

הרביעי - רבנו הזקן, בעל התניא ובעל השולחן ערוך – אביה של שושלת חב"ד שהכניע עצמו, מתוך ענוותנות, למרותו של רבי מנחם מענדל והיה נחשב בין תלמידיו כעדות בעל "בית רבי" ואכן קרא את נכדו ה"צמח צדק" על שמו. הוא שהנהיג את החסידים בימי הסער של חרמות תקנ"א ותקנ"ז והופיע בשמי היהדות כחד בדרא בנגלה, בנסתר, בהלכה, באגדה וכל רז לא אניס ליה. כבר חבריו העידו עליו: "עליו חופף רוח ה', זה סיני... אור מופלג פלג אלוקים מלא כבוד ה' באור התורה ורוח דעת ויראת ה', צדיק ונושע" ורבי מנדל מויטבסק מורו-חברו מעיד שהוא "אור מופלא ואוצר נחמד בנוה חכם בעיר אלקים זה סיני".

ראו מה שכתב רבי משה צבי הירש מייזליש על ספר התניא, מבלי להכיר את מחברו (המהדורה הראשונה הופיעה בלי שם המחבר): "מה נכבד היום בהגלות נגלות ספר כתב איש רב חכם חרשים נבון לחשים, אמון מופלא, אמון מוצנע... והמחבר הזה הוא מאנשי אשכולות, איש שהכל בו".

החמישי - אדמו"ר האמצעי, רבי דוב בער מליובאוויטש, שנשא את שמו של המגיד הגדול ממזריטש אשר "מיום עמדו על דעתו לא הביט כלל על חמודות העולם ולא היו נחשבים אצלו גם לטפל דטפל" ומלבד קדושתו היה גאון אדיר ומנהיג בחסד עליון. ממנו - תחילת הישוב החסידי בחברון.

השישי - רבנו ה"צמח צדק" בן בתו של אדמו"ר הזקן וחתנו של אדמו"ר האמצעי - רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, שגם גאוני ליטא עמדו בהכנעה כלפיו "והיה להם משא ומתן בהרבה ענינים בנגלה והראה להם זרוע עוזו כי כל רז לא אנס ליה עד שנתבהלו מרוב חכמתו... הוא היה איש אשכולות, איש שהכל בו שלם בכל השלימות... המוחין דגדלות שלו אין לשער. אצלו התאחדו תעלומות הלב עם תעלומות המוח... לאו כל מוחא סביל דא".

השביעי - רבנו המהר"ש - רבי שמואל בנו הצעיר והחביב של ה"צמח צדק" שישב על מקומו בליובאוויטש, על פי הצוואה - "והיה מצויין בתואר וחכמה", "בור סוד שאינו מאבד טפה", "וכל אשר ישא אישר בדבר האלקים". למרות שנסתלק מן העולם בטרם הגיע לגיל החמישים, הרעיש את העולם כולו בגאונותו ובזיכרונו עד כדי ציטוט רש"י, מילה במילה, ללא שינוי, למרות שלא חזר על הרש"י זה כ"ח שנה.

השמיני - אדמו"ר מהרש"ב - רבי שלום בער בפי העם, רבי שלום דובער בשמו המלא, ראש וראשון לא רק לגדולי התורה, אלא גם לעסקני הציבור. עמד בראש המערכות של יהודי רוסיה בתקופות האימים של הצארים וראשית התנועה הקומוניסטית. מקימן של ישיבות "תומכי תמימים" שהעמידו לגיונות של לומדי תורה ושומרי משמרת הקודש.

התשיעי - אדמו"ר מהריי"צ - רבי יוסף יצחק שהתואר שמתאים לו, לעניות דעתי, הוא גדול מקדשי השם בדורנו. האדמו"ר היחיד בכל רוסיה, ורבים היו - שלא נרתע מהייבסקציה, שלא פחד ממאסרים ומעונשי מוות, שלא חשש מהסביבה וקידש את השם בקדושה בכל רגע מחייו- כך בליובאוויטש, כך בריגא, כך בוורשה, כך בארצות הברית. מייסדם של יישובי חב"ד בארץ ישראל. חד בדרא בכל מידה ומידה.

כל אלה היו קדושים וטהורים, דור אחר דור, מאז הבעש"ט, ואין לנו השגה בהם ובמעשיהם - "כבוד ה' הסתר דבר", אומר רבנו מאיר מרגליות על הבעש"ט, הרי שהעשירי היה קודש הקודשים, בו נתמצו כל המידות של הדורות שלפניו, "אחריו לעפר מי יקום" נתמצה בו באתגליא ואין צורך עוד ב"הסתר דבר."

תמצית מידות כל ראשי החסידות

העשירי בקודש - רבנו הגדול - רבי מנחם מנדל מליובאוויטש הוא אשר "עיר וקדיש משמיא נחית" – "להאיר על הארץ ודודאיו נתנו ריח ונתמלא כל העולם מריח בשמיו והוריד טל אורות להחיות רוח זרע אברהם".

האם מופרז לומר על רבנו - את שאמרו על אבינו-מורנו הבעש"ט - ש"הוא האיר את הארץ ונתמלא כל העולם מריח בשמיו" - לא בלשון של סגנון מליצי אלא בעובדא, באמת לאמיתה, היש מקום בעולם ממש שלא נתבשם מרוח בשמיו?

האם מופרז לומר על רבנו - את שאמרו על "המגיד הגדול" ש"מופתים היו מתגלגלים תחת הספסלים", שהוא בחינת "חכם הכולל", "דמטמרין גלין ליה" - האם לא ראינו שרוח הקודש הייתה שורה עליו ושהיו לו גילויים שמימיים, וזאת ראינו באתגליא, בלי "הסתר דבר?!"

האם מופרז לומר על רבנו ש"עליו חופף רוח ה', זה סיני, אור מופלג ומופלא, פלג אלקים מלא כבוד ה' באור תורה ורוח דעת ויראת ה', צדיק ונושע" כמו שאמרו על רבנו הזקן?!

האם לא היה רבנו כמו הסבא, אדמו"ר האמצעי, "לא הביט כלל על חמודות העולם ולא היו נחשבים אצלו גם לטפל דטפל"?! הרי לא יצא מחצר ביתו, לא ידע חופשה, לא ידע הבראה ונאות קיץ. כולו קודש לה'.

האם לא עמדו כל גדולי הדור מופתעים ונדהמים "והראה להם זרוע עוזו, כי כל רז לא אנס ליה עד שנתבהלו מרוב חכמתו, איש אשכולות שהכל בו, שלם בכל שלימות" כמו ה"צמח צדק?!"

האם לא היה רבנו "מצוין בתואר ובחכמה", "בור סוד שאינו מאבד טיפה" והאם לא היה כל אדם שואל אותו כשאול איש "בדבר האלקים?!"

האם לא ראינו במו עינינו את כוח זכרונו הבלתי ייאמן. כל מה שקרא ושנה נשאר חתום בזיכרונו. הוא לא היה צריך לחזור וללמוד. הכל היה טבוע בו. הוא היה ספר תורה חי ועם כל המסתעף מתורת אלקים - בהלכה, באגדה ובחסידות, כמו המהר"ש.

האם לא היה מפיצה של תורה, כמו המהרש"ב. מי עוד כמוהו עוד הפיץ את תורת האלקים בישיבות חב"ד בכל אתר ואתר וממש "לית אתר פנוי" מישיבות חב"ד?!

האם לא היה כמו אדמו"ר הריי"צ שאהבו אהבת נפש ואתו קיים שיח ושיג גם בעלמא הדין וגם בעלמא דאתי?! האם לא היה כמוהו גדול מקדשי השם בדורנו, בכל אתר ואתר, במסירות נפש שאין למעלה ממנה?!

ברבנו הגדול נתמצו כל מידות ראשי החסידות מהבעש"ט ועד אליו.

המלאך

החסידות היא שיצרה מונחים ומושגים חדשים בעולם הרוח של היהדות: המלאך, החוזה, השרף, סבא קדישא, ואפילו האדמו"ר - שהיה למושג כה נפוץ ויום-יומי.

כאשר ביקשוני פעם ברדיו להגדיר במילים מסכמות את דמותו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש, השתמשתי במושג: מלאך. כפי שחז"ל הגדירו במסכת שבת (קיא, ב): "לית דין בר איניש" [=אין הוא בן אדם] ופירש רש"י: "אלא מלאך", היינו: אין להגדירו במושגים אנושיים, אלא בדמות של "עיר וקדיש מן שמיא נחית", של דמות חד-פעמית מעל ומעבר להבנה האנושית.

כל זאת מתוך הכרה אישית, מתוך חילופי מכתבים שזכיתי להם ומתוך שתי פגישות ארוכות ב"יחידות" שזכיתי בהן.

כאשר אנו קוראים את תיאורו האישי של רבי דוב בער ממזריטש, "המגיד הגדול", - מורו ורבו של מייסד חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה'תניא' והשולחן-ערוך, שחובר לפי בקשת 'המגיד הגדול' - כאילו מצטיירת לפנינו דמותו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש.

צר הדבר שתיאורו של 'המגיד הגדול' בצורה כה ברורה ונפלאה, בא דווקא מפי סופר-משכיל, אבל משום כך הדברים מתקבלים ביתר כנות, שהרי על תיאורו של חסיד אין סומכים שמא מתוך התלהבות-יתר נכתבו הדברים.

וכך מתואר שם המגיד הגדול:

"ביום השבת באתי אל הסעודה הנאדרה ואמצא בבית הצדיק קהל אנשים נשואי פנים, אשר באו הנה ממחוזים שונים. לבסוף הופיע גם הצדיק בכבודו ובעצמו, והוא איש תואר המעורר יראת כבוד בלב כל רואיו. כל בגדיו אטלס לבן, גם נעליו לבנות וגם קופסת הטבק שלו לבנה. הצדיק נתן שלום לכל אחד מהאורחים ואז ישבנו כולנו אל השולחן. בכל עת הסעודה שררה דומיית קודש בין המסובים. אחרי תום הסעודה נתן הצדיק בשיר קולו והמנגינה נאדרה ומרוממת את הרוח. אחרי כן שם את כפו על מצחו ויתבונן זמן מה. אז החל לקרוא את כל האורחים בשמם ובשם עירם. כמובן, התפלאנו כולנו על הדבר הזה. אז ציווה הצדיק לכל אחד מאתנו לומר לפניו פסוק אחד מתנ"ך, ואחרי שעשינו כמצותו, החל הרבי לדרוש דרוש, אשר בו הביא באמנות גדולה את כל הפסוקים השונים אשר הגדנו לפניו ואשר לוקחו ממקומות שונים מכתבי הקדש ועוד הפליא לעשות מזאת, כי כל אחד מאתנו דמה למצוא באותו חלק של הדרשה המוסב על פסוקו הוא, רמזים אחדים המכוונים אל עניניו הפרטיים ואל מחשבות לבו הוא".

רבנו הקדוש מליובאוויטש הזכיר לנו בכל הליכותיו את דרכו של המגיד הגדול ממעזריטש. גם הוא ישב במקומו ולא יצא מחוץ למקומו וכל הבא אליו, כמו אל המגיד הגדול, היה מושפע ממראה פניו, והיה מוקסם משיחו וממאמרו.

כידוע, היו שלוחי המגיד יוצאים לכל רחבי העולם היהודי וכמו-כן ניסה ששליחיו יגיעו גם למורביה (ניקלשבורג); גם לגרמניה (פרנקפורט), אלא ששם איחרו בדור אחד וההשכלה הארורה ניצחה בשתי מדינות אלה את החסידות וגורלם של היהודים ידוע לכל. שליחים אלה ביקשו רק דבר אחד: סעו אל המגיד הגדול, והיו שם שבת אחת, ואם לא תרצו להיות חסידים - תוכלו לא להיות. כך היה גם אצל רבינו.

ביקשו רק לבוא ולראות את פניו ואז ראו שדומה הרב למלאך ה' צבאות וביקשו תורה מפיו.

האם לא ראינו בחוש ש"כל אחד מאתנו דמה למצוא באותו חלק של הדרשה המוסב על פסוקו הוא רמזים אחדים המכוונים אל עניניו הפרטיים ואל מחשבות לבו הוא"? האם לא הגיעו שליחיו לכל רחבי העולם היהודי: מצפון, מדרום, ממזרח ומים?

איך אפשר להסביר בדרך הטבע ולא בדרך של "מלאך מסתובב בעולם הזה", כפי שהתבטא מרן ה"שפת אמת" על רבי מנדלי מקוצק (וכבר אמר רבי מנדלי מקוצק על ה"צמח צדק" - "מנדל מנדל לגזירה שוה"), את עומק ידיעותיו של רבינו הקדוש אל כל מי שבא במחיצתו?

איך אפשר להבין שהרבי, שקיבל מאות אנשים ביום, משמיע שיעורי תורה ומנהל את ענייני העולם כולו, שם לב שבעמ' 15 בספרו של יצחק אלפסי יש טעות, ובעמוד 254 כדאי להשוות עם שיחת שמיני עצרת תרצ"ו? איך אפשר להבין שאדמו"ר שכזה רואה בשער של הספר שכתובה בו הקדשת המחבר עם שם האם ולפיכך "אקח את הספר ואקרא על הציון"? מי שם לב לדבר כזה, אם לא מי ש"רוח אלוקים בו"?

איך אפשר להבין שבבואי ל"יחידות" ידע הרבי את כל מעשי ב"תוך תוכי" להפליא?

לא היה זה אלא מי שאור נשמתו מאיר מסוף העולם ועד סופו, שורש משה רבינו עליו השלום ומרן האר"י שזכו לרוח הקודש אשר "לא נראה בזמנו כמוהו".

איך אפשר להבין ולראות בחוש שצדיק גוזר והקב"ה מקיים כמו אצל רבינו הקדוש מליובאוויטש, אם לא היה צדיק הדור?

ופרט קטן של "בדידי הווה עובדא":

במכתבי הרבי אלי בשנים הקודמות, ורבים הם, אני מכונה: "אי"א נו"נ עוסק בצ"צ וכו"'; בר"ח ניסן תשל"ט, במכתב שכתבנו אל אדמו"ר - כל התלמידים בחוג לחסידות של אוניברסיטת בר-אילן, ונוסף עליהם מכתבי כמרצה לחסידות, בתואר האקדמי שלי - כתב לי הרבי מכתב ומחק את ה"דוקטור" וכתב "הרב", ומאז שניים מגדולי הרבנים העניקו לי היתר הוראה מבלי שביקשתי, ובכל מקום שאני בא - מכנים אותו "הרב", אף-על-פי שמעולם לא חתמתי בתואר הזה! ויהי הדבר לפלא בעיני כל הרואים והשומעים, צדיק גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים!

אין אני מאלה היודעים עתידות, ובהדי כבשי דרחמנא למה לי, אבל אחת יודע אני: מה לנו לדבר? מלאך הסתובב בעולם הזה!

ומההקדמונים לא קם כמוהו

עלה בדעתי את מה שאמר רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, שרבנו נקרא על שמו (שהרי הסבא קדישא שלו, רבנו ה"צמח-צדק", נקרא בשמו ורבנו נקרא בשמו) בדברו על מאורנו הבעל-שם-טוב: "היה היה דבר ה' בידי הבעל שם-טוב ויגזור אומר ויקם אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו".

האם לא היה רבנו הקדוש בדורנו בבחינת "אחד היה" ו"יגזור אומר ויקם?"

בכל זווית של ראייה באישיות כבירה זו, אנו עומדים מול תופעה של "אחד היה":

גאונות - האם "כל רז לא אניס ליה", לא משקפת בדיוק את הדמות הנפלאה הזו? הרי לא היה שטח במגוון העצום של תורת ישראל לדורותיהם שלא היה גלוי לפניו. הרי כל מה שלמד וראה היה חקוק בראשו. ראינו זאת בשפע הנביעה, ללא מעצור, בדברי האלוקים חיים שלו, בלי נייר, בלי ראשי-פרקים.

רבות עברתי ושרוי הייתי אצל גדולי הדור וגאוניו ושפע כזה של נביעה, מן הפליאה והפלא הוא.

רוח-הקודש - אין שום אפשרות של הסבר לתופעות שונות של רבנו, שהיו מוסתרים בהחלט, מבלי שרוח קודש פעמה בלבו. כבר הזכרתי את "בדידי הווא עובדא" שרבנו ידע כל מה שהיה קשור בעבודתי הספרותית, אפילו מהדברים הקטנים ביותר, תוך שימת לב שכאן לא דייקתי וכאן יש לעיין בספר זה וזה ובזה אינו מסכים אתי וזאת בשעות הקטנות של הלילה. האם הדברים אפשריים להסבר בשכל אנושי? האם לא נאמר בו "ויגזור אומר ויקם" – "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"?

הכל יודעים והכל מכירים את סיפורי הנפלאות הבלתי רגילים אשר אירעו לאנשים שונים, אשר ביקשו את ברכתו, של שינוי מערכי הטבע ממש.

עודנו עומד ומשמש

פעמים היתה לי הזכות הגדולה להיות אצל רבנו ביחידות, והרושם האישי מאישיותו הזוהרת, הוא רושם בלתי נשכח, רושם המלווה את האדם בכל ימי חיותו, מה עוד שכל שאמר ושרשם אודותי, התקיים בדייקנות, אף שלכאורה לא הייתי ראוי לכך והנה נתקיים ודבריו עשו רושם בעליונים - ויגזור אומר ויקם!

העמל של רבנו הגדול, ימים ולילות, בלי הפוגה, בלי חופשה, ימים ולילות ממש, כל-כולו קודש לה', כפי שהעיד ה"חוזה" מלובלין על רבי מרדכי מנסכיז: "כולו קודש לה'".

לא בכדי כמעט ולא יצא ממקומו, כך נהג המגיד הגדול ממזריטש וכל מי שבא למחיצתו יצא ממנו חסיד. די היה במראה-עיניו ובהתנהגותו השמימית - כדי להיות חסיד, כפי שמעיד כל רואה פניו, דווקא לא מן החסידים. כל מי שבא במחיצתו של רבנו, מקרוב או מרחוק, נשבה בקסם אישיותו הזכה והמרשימה.

"ואברהם עודנו עומד לפני ה'" - אמרו חסידים: אברהם גם כיום "עודנו עומד" ורבנו הקדוש "עודנו עומד" ומלמד זכות על עם ישראל ו"מה זרעו בחיים" - מורשת חב"ד העצומה - "אף הוא בחיים!"