מעשה בפרופסור ישראלי המבקר לעתים קרובות בארצות הברית, כדי להשתתף בסמינרים מקצועיים ולהרצות בקמפוסים, ומקפיד לשלב בכל ביקור תפילה בציון של הרבי.

באחת הנסיעות חיכה לפרופסור יום אינטנסיבי, צפוף ועמוס בהרצאות ופגישות, כשלמחרת הוא כבר חוזר לישראל. בשדה התעופה הוא שכר נהג מונית שיתלווה אליו לכל אורך היום, והתחנה הראשונה הייתה הציון של הרבי, השוכן לא הרחק מנמל התעופה. נהג המונית, יהודי שאינו יודע דבר על יהדותו, נכנס בעקבות הפרופסור להתפלל בציון.

במשך היום השניים התיידדו והנהג שיתף את הפרופסור בגילוי לב בסיפורו האישי. כבר שנים עברו מאז נישואיו לאשתו, ולדאבון ליבם הם לא זכו לילדים. למרות ניסיונות וטיפולים שעברו, הרופאים לא נותנים לכך סיכוי. הם מצאו מעט נחמה בכלב שאימצו למשפחתם ונקשרו אליו מאד, אך למרבה הצער, הכלב חלה מאד והוא עומד לעבור טיפול רפואי מסובך. "בכיתי אצל הרבי הקדוש שרקסי יבריא"...

הפרופסור הופתע מהסיפור המוזר וביקש מהנהג לעדכן אותו בשיחה טלפונית על תוצאות הטיפול בכלב. "תוכל להתקשר בשיחת גוביינא לקליניקה שלי בישראל", אמר הפרופסור ונפרד מהנהג לשלום.

חלפה שנה והטלפון במרפאתו של הפרופסור צלצל. מרכזנית אמריקנית ביקשה ממנו לאשר שיחת גוביינא מארצות הברית. הוא לא הבין מי מתקשר וסירב לקבל את השיחה. אחרי שלושה ניסיונות חוזרים, הוא הסתקרן ואישר את השיחה.

המטלפן מעברו השני של הקו היה נהג המונית. הוא נשמע נרגש. "אתה שומע? הברכה של הרבי עזרה, רקסי בריא! כל כך התרגשתי מהעזרה של הרב, שהחלטתי להתחיל להניח תפילין בכל בוקר, וגם אשתי החלה לשמור על מצוות הבית היהודי".

"אז למה נזכרת בי רק היום? איפה היית עד היום?".

"כי יש לי משהו מרגש באמת לספר לך. השבוע חגגתי את ברית המילה של בני הבכור"...

גם לא בארון

האמונה בכוח התפילה של הצדיק היא אבן יסוד ביהדות. יהודים מאמינים כי תפילה של אדם גדול נשמעת ומתקבלת יותר למעלה וכי "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".

והנה, כשקוראים בתורה את סיפור פטירתו של משה רבנו, עולה תמיהה עצומה: משה רבנו, הצדיק הגדול בהיסטוריה, פונה אל השם בתפילה. הוא לא סתם מבקש, אלא מתחנן, יום ולילה, פעם ועוד פעם, חמש מאות וחמש עשרה תחינות – והקדוש ברוך הוא אומר לו: "לא!".

משה רבנו לא ביקש מעולם דבר עבור עצמו. הוא הנהיג את עם ישראל במסירות נפש במשך ארבעים שנה ולא ביקש כלום בתמורה – לא משכורת, לא החזרי נסיעות ואפילו לא נחת מהילדים. כלום. הוא פרש מאשתו ומילדיו הביולוגיים ומסר את כולו למען ילדיו של השם. רק עכשיו, בסוף חייו, הוא מבקש בקשה אחת: לזכות להשלים את התהליך ולהוביל את העם אל הארץ המובטחת. אך אלוקים משיב את פניו ריקם. אתה, אומר לו הקדוש ברוך הוא, תישאר מאחור ולא תיכנס לארץ ישראל.

אָמַר1 מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! גִּלּוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ יְגִיעַי וְצַעֲרִי שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי עַל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּהְיוּ מַאֲמִינִים לְשִׁמְךָ, כַּמָּה צַעַר הִצְטַעַרְתִּי עֲלֵיהֶם עַד שֶׁקָּבַעְתִּי לָהֶן תּוֹרָה וּמִצְווֹת. אָמַרְתִּי, כְּשֵׁם שֶׁרָאִיתִי בְּצָרָתָן כָּךְ אֶרְאֶה בְּטוֹבָתָן. וְעַכְשָׁו שֶׁהִגִּיעָה טוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַתָּה אוֹמֵר לִי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה?! זֹאת שִׁלּוּם עֲבוֹדָה שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁעָמַלְתִּי עַד שֶׁיִּהְיוּ עַם קָדוֹשׁ?!

גם ההסבר המוכר, לפיו מדובר ב'עונש' על חטא ההכאה בסלע, אינו מניח את הדעת. וכי בגלל טעות בשיקול דעת, חמורה ככל שתהיה – זה מה שמגיע למשה רבנו? איפה כוח התשובה והכפרה? אם המלך מנשה, רשע שלא היה כמותו, זכה למחילה אלוקית רק כדי "שלא יאמרו נעלתי דלת בפני בעלי תשובה" – למשה רבנו לא מגיעה סליחה?!

הקושי מתחזק כשנוכחים לדעת שמשה עצמו הכיר בחטאו והיה מוכן לקבל את האחריות ולשאת בתוצאות, ובלבד לזכות להיכנס לארץ הקודש. מכמיר לב לקרוא את המדרשים המספרים על העונשים הקשים שמשה הציע להחיל על עצמו כדי לכפר על החטא – לפרוש מכל תפקידיו ולהיכנס לארץ כאחד מפשוטי העם, ואפילו כאחת מחיות השדה!

אָמַר2 מֹשֶׁה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! נִגְזְרָה גְּזֵרָה שֶׁלֹּא אֶכָּנֵס אֶל הָאָרֶץ בְּמַלְכוּת, אֶכָּנֵס לָהּ כְּהֶדְיוֹט. אָמַר לּוֹ: אֵין הַמֶּלֶךְ נִכְנַס כְּהֶדְיוֹט

אִם3 אֵין אַתָּה מַכְנִיסָנִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנִיחַ אוֹתִי כְּחַיּוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁהֵן אוֹכְלִין עֲשָׂבִין...

והדבר הנורא ביותר: משה מבקש לפחות להיקבר באדמת הארץ. תן ליהושע לשאת את עצמותיי ולטמון אותן בארץ, מבקש משה. אך גם לזאת מסרב הקדוש ברוך הוא, ומתעקש: אתה תישאר באדמת המדבר!

מֹשֶׁה4 שָׁאַל: אִם לֹא בְּחַיָּי, אֶכָּנֵס לְאַחֵר מוֹתִי? אָמַר לוֹ: לֹא בְּחַיֶּיךָ וְלֹא לְאַחֵר מוֹתְךָ

הקושיה העצומה היא: למה? למה נאסר על משה להיכנס לארץ אפילו בארון קבורה? האם הוא לא היה ראוי לפחות להיטמן באדמת ארץ הקודש?

פה נטמן

דיאלוג דומה התקיים מאות שנים קודם לכן. על מיטה מכובדת במצרים ישבו שני אנשים ודנו בדיוק באותו נושא. יעקב אבינו, רגע לפני מותו, מבקש מיוסף שיתחייב בפניו כי יוביל את גופו לקבורה בארץ ישראל: "אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותיי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". יוסף מבטיח, אבל יעקב לא מסתפק בכך ותובע: "השבעה לי".

כל המפרשים מקשים את הקושיה המתבקשת: האם יעקב לא האמין ליוסף? האם היה לו ולו צל של חשד שיוסף יתכחש להבטחתו וישאיר את גופו במצרים?

הרבי רואה בחילופי הדברים הללו ויכוח נוקב בשאלה: היכן צדיק צריך להיקבר? באדמת הארץ הקדושה, עם אבותיו במערת המכפלה, או להישאר במצרים הגלותית, קרוב לבני עמו, גם לאחר פטירתו?

יַעֲקֹב5 סָבַר שֶּׁ"אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים", וּכְדֵי שֶׁיְּהוּדִים יוּכְלוּ לַעֲלוֹת מִמִּצְרַיִם וּלְהַעֲלוֹת לִקְדוֹשָׁה אֶת עִנְיְנֵי מְצָרִים, עֲלֵיהֶם לְקַיֵּם קֶשֶׁר עִם מָקוֹם נַעֲלֶה מִמִּצְרַיִם. וְלָכֵן יַעֲקֹב הָיָה צָרִיךְ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם וּלְהַשְׂבִּיעַ אֶת יוֹסֵף שֶׁיַּעֲשֶׂה זֹאת, בִּכְדֵי לְקַשֵּׁר אֶת יוֹסֵף וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עִם בְּחִינָה נַעֲלֵת מִמִּצְרָיִם. אוּלָם מִצַּד עִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, יַעֲקֹב צָרִיךְ לְהִשָּׁאֵר דַּוְקָא בְמִצְרָיִם, בִּכְדֵי שֶׁזְּכוּתוֹ תָּגֵן עַל בָּנָיו כְּפִי שֶׁהֵם בְּגָלוּת מִצְרָיִם. וְלָכֵן יַעֲקֹב דָּרַשׁ מִיּוֹסֵף שְׁבוּעָה עַל כָּךְ, הִתְחַיְּבוּת שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת.

יעקב טען כי בכדי לסייע לבני עמו לצאת מהגלות, הוא עצמו צריך להשתחרר ממנה; יוסף סבר בדיוק הפוך: הצדיק צריך לחוות אתם את סבלם, להישאר קרוב-קרוב אליהם ולהעניק להם את הכוח לשרוד. יוסף ידע היטב כי בעוד זמן לא רב יתחיל הקושי האמתי ובני ישראל ייאנקו מקוצר רוח ומעבודה קשה, ולכן הוא הרגיש חובה להישאר אתם ולתת להם מצבה של נחמה ועידוד: "אתם לא לבד. אני אתכם, וביחד נצא מכאן".

זו הסיבה לכך שיעקב דרש שיוסף יגבה את הבטחתו בשבועה. שכן, ככל שהדברים היו תלויים ביוסף, הוא היה קובר את אביו במצרים, לא במערת המכפלה. הוא היה מכין חלקת קבר, כדי שיהיה לנכדים היכן להשתטח כשיבואו הימים הנוראים של הפתרון הסופי, פתרון "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

זה לא היה ויכוח תיאורטי בלבד. חלפו עשרות שנים, יוסף עצמו עומד לעזוב את העולם, והצוואה שלו הפוכה לגמרי מצוואתו האחרונה של אביו: הוא מבקש לקבור אותו דווקא במצרים. "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקוד יפקוד אלוקים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם". כשיבוא היום ואתם תזכו לצאת מבית העבדים הזה – משאיר יוסף את צוואתו – קחו את עצמותיי אתכם. עד אז, אני כאן אתכם.

למען האמת, זאת לא הייתה המצאה של יוסף. הייתה לו מוֹרַה רבת השראה לכך. בעוד שיעקב ולאה נקברו אחר כבוד במערת המכפלה, רחל, אמו של יוסף, נקברה על אם הדרך, "בדרך אפרת היא בית לחם". למעלה מאלף שנים מאוחר יותר התברר שלמיקום הזה הייתה משמעות עצומה. בבוא היום הנורא בו הגלה נבוזראדן את בניה של רחל לבבל, הם עברו בדרכם על קברה ובכו בבכי של ילדים לאימא, ואלוקים הבטיח לה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה... ושבו בנים לגבולם".

כאן מקומך

נחזור לשיחת העונשין בין משה רבנו לאלוקים, ונגלה גם כאן את אותה תובנה: משה רצה להיכנס לארץ הקודש, אך תשובתו של הקדוש ברוך הוא הייתה: "לא עכשיו". כרגע, אתה מוכרח להישאר במדבר, משום שאנשי הדור שלך, שאתה מנהיגם, מתו ונקברו כאן. אם משה היה משאיר אותם מאחוריו וממשיך עם הדור החדש אל הארץ, משמעות הצעד הזה הייתה שבני דור המדבר הופכים להיסטוריה ולעולם לא יקומו מקברם. ההימצאות של משה לצדם מבטיחה כי "לא יידח ממנו נידח" ואפילו להם תהיה תקנה.

"כִּי6 לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" – אָמַר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה: אִם אַתָּה נִקְבַּר כָּאן אֶצְלָם, בִּזְכוּתְךָ הֵם בָּאִים עִמְּךָ. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לָאֶחָד שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ מָעוֹתָיו בִּמְקוֹם אֲפֵלָה. אָמַר: אִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת הַבְּרִיּוֹת הָאִירוּ לִי שֶׁאֲקַבֵּץ מָעוֹתַי, אַף בְּרִיָּה לֹא תַּשְׁגִּיחַ עָלַי. מֶה עָשָׂה? נָטַל זָהוּב אֶחָד וְהִשְׁלִיכוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהֵחֵל צוֹוֵחַ: הָאִירוּ לִי בִּשְׁבִיל זָהוּב אֶחָד שֶׁנָּפַל מִמֶּנִּי כַּאן. הֵאִירוּ לוֹ, וּבִזְכוּת הַזָּהוּב הַתְּלֻקְּטוּ הַמָּעוֹת. כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה: אִם אַתָּה נִקְבַּר אֶצְלָם בַּמִּדְבָּר, הֵם בָּאִים בִּזְכוּתְךָ וְאַתָּה בָּא בְּרֹאשָׁם.

המנהיג של עם ישראל הוא ראש האומה. הוא לא רק מצביא שצועד לפניהם, הוא חלק מגופם. הם בלתי נפרדים. וכשהם משתרכים מאחור, גם הוא מתעכב איתם. משה נשאר טמון באדמת המדבר כי שם הוא צריך היה להיות. זה היה מקומו.

הרב נחמן ברנהרד כיהן במשך חמש שנים כרב קהילה בעיר וויצ'יטה בקנזס. שיקולי חינוך וקהילה הובילו אותו לעבור לניו יורק, אבל הרבי תבע ממנו לקבל על עצמו את רבנות הקהילה הגדולה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.

"רבי!", טען הרב ברנהרד, "הפסוק בשיר השירים אומר: "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי?". אתה דורש ממני לצאת ולשמור על יוהנסבורג, כשאני דואג לחלקת האלוקים הקטנה שלי...".

תשובתו של הרבי הייתה מאלפת: "כל הקהילה ביוהנסבורג היא "כרמי שלי"...".

רב, חובל

אולי השאלה הנשאלת ביותר על חייו של הרבי היא: "למה הרבי לא עלה לארץ?". אנחנו יודעים עד כמה הרבי אהב את ארץ הקודש והיה קשור אליה בנפשו; מדוע, אם כך, הוא לא עלה להתיישב בארץ ולהוות בכך דוגמה לכל יהודי העולם?

רחל אמנו ויוסף הצדיק הם התשובה. צדיק חי, פועל וגם נטמן איפה שצריכים אותו. הרבי בחר להתגורר דווקא בניו יורק, בניכר, וזו ההשראה הטובה ביותר לאלפי השלוחים, למסור את נפשם וטובתם האישית ולחיות בנקודות הכי נידחות בקצווי תבל למען שרידות וקיום העם היהודי. אילו הרבי היה גר ברובע היהודי בירושלים עיר הקודש, מה מכל מפעלותיו יכול היה להתקיים? מי היה גורם ליהודי חוץ לארץ להיאבק בהתבוללות ולהעניק לילדיהם חינוך יהודי? מי היה דואג לפרופסור הישראלי ולנהג המונית הניו-יורקי?

הרבי ממשיך את דרכו של משה רבנו, ה-מנהיג של עם ישראל. הוא נשאר עם בני עמו, חי את חייהם, נושם את מצוקותיהם הגשמיות ודאגותיהם הרוחניות, ומעניק להם את הכוחות לשרוד ולהיגאל. הרבי המשיל את עצמו לרב החובל, הקפטן שלא עוזב את האנייה לפני שאחרון הנוסעים עולה אל היבשה בריא ושלם.

המקום שלך

מה יכול לקחת מכאן כל יהודי בחייו האישיים?

אחד הנושאים המרכזיים בהגותו של הרבי נסוב סביב הפסוק: "מקומך אל תנח". כל אדם נושא אחריות למקומו ולסביבתו. העובדה שרגליו הוליכו אותו אל המקום הזה, מעידה כי ממתינה לו כאן שליחות חיים – לא רק שליחות אישית-משפחתית, אלא גם סביבתית. זו תפיסת השליחות של הרבי.

המסר חשוב במיוחד בימינו: מי שגר במרכזי הערים בישראל מודע לעובדה המצערת כי הם מתרוקנים מתושבים דתיים. הציבור המבוגר הולך לעולמו, והצעירים מעדיפים לגור בריכוזים דתיים. המחיר כבר: בתי הכנסת הוותיקים נסגרים בזה אחר זה. כמעט ולא רואים יהודים צועדים ברחוב העיר עטופים בטלית בשבת, ואין מה ומי שיזכיר לתושבי העיר את יהדותם וייחודיותם.

אַתָּה7 מֻטְרָד וְנָבוֹךְ מֵהַשְּׁאֵלָה, מַדּוּעַ אֵינֶנִּי נוֹסֵעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? בְּהֶתְאֵם לֳמֵידָע שֶׁבְּיָדִי, בָּעִיר שֶׁבָּהּ אַתָּה חַי יֵשׁ מָקוֹם גָּדוֹל לַעֲבוֹדָה לְמַעַן חִזּוּק הַיַּהֲדוּת בְּכָל הַקָּשׁוּר לַיְּהוּדִים, וּלְהֲפָצַת שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ בְּכָל הַקָּשׁוּר לַגּוֹיִים... וּמִכֵּיוָן שֶׁאַתָּה מְאֹד נָבוֹךְ וּמְבַקֵּשׁ תְּשׁוּבָה, אָשִׁיב לְךָ: הַחוֹבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל כָּל יְהוּדִי הִיא לַעֲשׂוֹת אֶת שְׁלִיחוּתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הוּא חָי... וְאַתָּה בְּוַדַּאי יוֹדֵעַ מַה קּוֹרֶה סְבִיבְךָ בְּמוּנָחִים שֶׁל אָבְדַן הַזְּהוּת הַיְּהוּדִית, נִשּׂוּאֵי תַעֲרֹבֶת וְהִתְבּוֹלְלוּת. זוֹהִי חוֹבָתוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַמֵּרַב שֶׁלּוֹ, לְכֹל לְרֹאשׁ בִּסְבִיבָתוֹ הַקְּרוֹבָה בְּיוֹתֵר.

הלוואי ונכיר את מקומנו, נבצע את שליחות חיינו במקום שאליו הועידו אותנו מלמעלה, וכך נזכה לשוב אל "המקום" האמתי של כולנו, בגאולה השלמה בקרוב.