תפילה ליד הקרמטוריום, לעילוי נשמת הוריי

סיפורה של גברת חיה ורדיגר, כפי שתועד על ידי פרדי ברוד.

אין לי ספק כי לו יכולתי היום להגיע ולהתייעץ שוב עם הרבי, הייתי עושה זאת בשמחה. הייתי עם בעלי, חבר הכנסת לשעבר, הרב אברהם ורדיגר, אצל הרבי ביחידות שלוש פעמים, ובכל פעם יצאתי בתחושה נפלאה שהרבי יודע ומבין בדיוק מה קורה בארץ הקודש, אוהב אותה ודואג לה וליושביה.

ידעתי עוד מבית אבא אמונת צדיקים מהי. על ליובאוויטש אמנם לא שמעתי בבית הוריי שבטרנסילווניה, אך דיברו הרבה על הרה"ק ר' ישראלצ'ע מויז'ניץ זצ"ל ועל הספינקער רבי, הרה"ק ר' יוסף-מאיר זצ"ל, שאחי הי"ד נקרא על שמו. גם לאחותי הוסיפו את השם פערל על שם זוגתו של ה'חקל יצחק'. אבי הי"ד, ר' מרדכי קיש, תלמיד חכם וחסיד, היה נוסע מספר פעמים בשנה לרבי מספינקא. את כוחי ינקתי מהשורשים של משפחתי, ותגובותיי לכל הקורות אותי ניזונו, ללא ספק, מהוריי הי"ד.

בצל הרדיפות

השנה היא שנת תש"ד, חודש האביב, ניסן. הכל פורח, הכל רענן ויפה, אך מצבם של היהודים אינו מזהיר. גזירה רודפת גזירה ויהדות אירופה נלחמת על נפשה.

גם בבית ספר התיכון שבו למדתי (בי"ס ממלכתי בו למדו כל היהודים) כבר חגגה האנטישמיות. ההונגרים כבר כרתו ברית עם היטלר ימ"ש, ואנו חשנו בתוצאות על כל צעד ושעל.

באותה שנה כבר היו מרבית הגברים הצעירים מגויסים, מנות הלחם הלכו וקטנו מיום ליום. האווירה ברחוב קשה מאוד, וגם בבית הוריי שוררת דאגה לילדיהם הנשואים הנמצאים בערים אחרות; בנים, חתנים, נכדים ונכדות. הקשר עמם רופף, המכתבים מגיעים לעיתים רחוקות, ועד אז הנשמה פורחת. אימא הטובה והעדינה אינה מוצאת מנוח, אבא מתפלל ומבקש רחמי שמים. הפרנסה בצמצום רב. מתוך אחד עשר הילדים, ארבעה נישאו. אחי יוסף- מאיר גויס למחנה עבודה וגורלו אינו ידוע. אמנם הייתי עדיין צעירה לימים, ולא הבנתי בתחילה את חומרת השעה, אך מבטיהם המפוחדים של הוריי מביעים הכל. המצב קשה, ובאופק אין תקווה.

יום יום גוייסו הגברים היהודים ונשלחו למחנות עבודה במקומות מרוחקים. אחי יוסף-מאיר ע"ה נקרא גם הוא למלא את חובתו ל"מולדת", המחשבות "מה לנו ולמולדתם? הלא אנו שעירים לעזאזל וחוקי המדינה לא חלים עלינו?" הן שגם השפיעו עלי מאוחר יותר בכל הנושאים הקשורים בשלמות ארץ הקודש, מולדתנו האמיתית.

יום יום היה עלינו להתמודד עם נגישות, רדיפות וגזירות שונות ומשונות. מנת הלחם חולקה על ידי אימי הצדקת בין הילדים. עקבתי אחר מסירותה למשפחתה. היינו באותם ימים עשר נפשות בבית, וגם אני כנערה צעירה ניסיתי בכל דרך שהיא להביא מזון לבית. בשוק השחור היה אפשר להשיג אוכל. בהיותי קטנה היה לי קל יותר להעביר את המצרכים בדרך-לא-דרך. אנשי השוק השחור כבר הכירו אותי וכך יכולתי להביא מעט אוכל הביתה.

ובכל זאת, המצב הלך והחמיר. האנטישמיות לבשה צורה חדשה, גזירה רדפה גזירה, משפחות שלמות נותרו ללא אב מפרנס וללא אפשרות קיום. שמועות שונות על תכניות שונאינו פשטו בכל עבר, פחד איום נפל על היהודים, והחזקנו מעמד בתקווה שעוד יבואו ימים טובים לישראל.

בחורף שנת תש"ד התקבל מכתב מאחותי אסתר בו היא כותבת שבעלה גוייס למחנה עבודה והיא נשארה בבית עם שלושת ילדיה, בהיריון, חלשה, מנותקת ממשפחתה, מבקשת מההורים לרחם עליה ולשלוח אליה את אחת האחיות לעזר בימים הקשים. מכתבה נגע ללבנו. אמי ע"ה העדינה והאצילה הייתה חסרת-אונים. מה לעשות? נסיעות ממקום למקום ברכבות היו קשות ומסוכנות, יהודים נזרקו מהקרונות תוך כדי נסיעה. עבור הבנות היו הנסיעות מסוכנות עוד יותר. אבא ז"ל שמר על צניעות בנותיו ודגל בשיטה של "כל כבודה בת מלך פנימה" ובזמנים טרופים אלו, שבעתיים. לאחר דיונים הוחלט שעליי או על אחותי התאומה יפה לצאת לסייע. שתינו היינו הצעירות והמפונקות במשפחה, אולם אני הייתי אמיצה יותר וידעתי איכשהו להסתדר גם בימים הקשים. אמנם קשה היה לאימי לוותר עלי, הייתי יד ימינה, אבל זעקתה של הבת במרחקים הכריעה את הכף ואני עדיין זוכרת את המילים האחרונות של אימי בעת הפרידה: "מה אעשה בלעדייך, את יד ימיני?"... הפרידה הייתה קשה מנשוא, האם אזכה לשוב? האם עוד אראה את הוריי? האם אוכל להתמודד?

בח' בשבט תש"ד יצאתי את בית הוריי בלב כבד ובהרגשה קשה בשליחות המצווה, ובזכות שליחות מצווה זו, כך אני מאמינה, נשארתי בחיים.

השארתי מאחור את ביתנו המטופח, הגינה הנחמדה, האוויר הצח והמים הקרים והמתוקים מהבאר בגינת ביתנו, אולם יותר מכל חבל היה לי להתנתק מקול התורה שהיה אבי משמיע מדי בוקר לפני התפילה, ובשבתות וחגים.

הגעתי לבית אחותי במֶדיאַש. עיניה הבוכיות של אחותי אורו משמחה. היא הייתה מאושרת עם בואי, וזאת למרות שהייתי בסך הכל בת שש עשרה שנה... אבל החיים בצל המלחמה עשו את שלהם ואני התבגרתי מהר, נעשיתי רצינית ואחראית. המצב הקשה נתן את אותותיו בצעירים ומבוגרים גם יחד. עד אז היינו הילדות עסוקות בעיסוקים הרגילים של לימודים, בגדים ותכניות לעתיד, אולם עכשיו דאגנו יותר לחיי שעה. היה מנוי וגמור עמי לסייע ככל יכולתי לאחותי ולילדיה הרכים. המצב הכלכלי היה קשה פי כמה מהמצב בבית הוריי. סיכנתי את עצמי. רכשתי בשוק שחור מספר קילוגרמים של סוכר וקצת חמאה, הברחתי את הסחורה לעיר הגדולה הסמוכה ומכרתי במחיר מתקבל על הדעת. בזכותם של הילדים הקטנים הרווחתי קצת כסף וחזרתי בשלום לבית אחותי. את שמחתה ואת ברק עיניה היפות לא אשכח לעולם... חזרתי על מעשה זה פעמיים בכל שבוע, כשאני מתכננת להמשיך בכך ולחג הפסח לחזור הביתה. אך לא כך רצה בורא העולם.

מיד לאחר פורים קודר במיוחד, החלו ההכנות לחג הפסח. יהודים החלו להתרוצץ ולחפש פתרונות להשגת קמח לאפיית מצות ומצרכים לסדר. הכל נעשה כמובן בסתר ואיכשהו השגנו את המעט הדרוש. מעט מצות אבל הרבה 'מרור'.

חיש מהר התברר לנו שלא נוכל להגיע לבית הורינו לחג הפסח. לאחר בירורים השלמנו עם הגורל להישאר בבית אחותי ולערוך את הסדר עם הורי בעלה.

היה זה ליל סדר שלא אשכח. התאספנו כולנו בבית הורי גיסי. אביו של גיסי ישב בראש השולחן כאשר השולחן עצמו ערוך יפה, אבל כמעט ריק ממטעמי החג המקובלים. תחושה של אין-אונים, הרגשה קודרת. חג החירות אשר ציפינו לו מדי שנה, הפך לחג קודר ומדכא. כולנו ישבנו ובכינו על הגורל המר; על האבות שהוגלו למחנות עבודה כשהם מותירים את ילדיהם הרכים ונשותיהם מאחור, מפוחדים ומודאגים. הרבה "קושיות" עברו במחשבותינו, הן נעצרו בחנק ובבכי. את הסדר ערכנו בחיפזון, כפי שאבותינו נהגו בעת יציאתם ממצרים, בחיפזון.

במוצאי החג מדי שנה נהגנו לאסוף את כלי הפסח ולהטמינם במקום סגור. אבל באותם ימים של קדרות ופחד, ביקשה אמנו (הדבר סופר לנו מאוחר יותר) לא לטפל בכלי הפסח במוצאי החג כדי ששונאינו לא יבחינו באור בבתי היהודים.

בגיא ההריגה

והנה הגיע יום הגירוש. חיילים גרמנים ועמם ז'נדרמים הונגרים פשטו על חצר ביתנו, אספו את כל שכנינו היהודים וכך נאספו מבתיהם אנשים, נשים וטף לתחנה האחרונה בבית הכנסת. קשה לי לתאר את התמונה של כל יהודי העיירה לחוצים ודחוסים בבית כנסת אחד, חסרי אונים. שלושה ימים נוראים היינו שם, ומכאן יצאו המשלוחים לגטו סאטמר.

בצפיפות הרחובות של גטו סאטמר מצאנו את אחותנו חנה וארבעת ילדיה. בדירה קטנה נדחקנו חנה וילדיה, אסתר וילדיה ואנוכי, ושמחנו שלפחות נמצאות אנו בצוותא. שיגרת חיינו במשך השבועות הבאים הייתה כרוכה באימה ופחד וארגון אוכל לבני הבית. אך גם שיגרה זו הופסקה כאשר נכללנו באחד המשלוחים שהעביר אותנו ליעד בלתי ידוע.

בתחנת הרכבת ראינו רכבות מלאות בחיילים גרמנים. החיילים הנאצים הביטו לעברנו בעיניים רצחניות ועשו סימנים בידיהם שמובילים את כולנו לתלייה. עיניהם נצצו משמחה בראותם שיירות יהודים, על ילדיהם ומיטלטליהם, נדחקים לקרונות. סאטמר, העיר היהודית התוססת, הייתה לעיר רפאים.

בערב חג השבועות אחר הצהריים הגענו לקראקוב ומשם לאושוויץ-בירקנאו. אני לא רוצה להיכנס לפרטים אודות שבעת מדורי הגיהינום שעברנו. החיים בבלוקים, מנות האוכל הדלות, המוות שעמד תדיר מול עינינו, המחזות הטרגיים, הטרנספורטים, זעקות הנשרפים באש, כל אלו איימו לגרום לאיבוד צלם אנוש, אולם הרצון להישאר בחיים והשאיפה להיפגש שוב עם בני המשפחה גברו על הכל.

את פרטי האירועים שעברו עלינו ניתן לקרוא בספר שהוצאתי לאור "זכור". היה לי חשוב לכתוב את האירועים, לא כדי להיות 'סופרת' אלא כדי שידעו מה עוללו לנו. הייתי אמנם נערה צעירה בגיא ההריגה, אך מתוך האמונה והביטחון שאבתי עוצמה להתמודד עם הנוראה שבטרגדיה האנושית. כתבתי את הספר גם כמצבה להוריי וליתר בני המשפחה, לדורות, לילדים, לנכדים ולנינים. כתבתי ובכיתי, כתבתי וחייתי מחדש, והחלטתי לנסוע לפולין ולראות את המקומות כאדם חופשי. נסעתי לפולין עם בעלי במשלחת הראשונה שיצאה מהכנסת (1988). אמנם קבר הורים אין לי, אבל ידעתי שאני חייבת להגיע, ועל יד הקרמטוריום להתפלל לעילוי נשמתם.

ירדתי מהרכב בוורשה. צמרמורת אחזה בי, הברכיים רעדו במקום בו חוויתי את כל האירועים הטרגיים, וביקשתי מבורא העולם שיחזק אותי, שאני באפיסת כוחות. התחלתי ללכת מבלוק לבלוק וכשהתקרבתי לבלוק מספר 24, הבלוק שלי, אמרתי לבעלי שאני לא מסוגלת להמשיך. להפעם זה הספיק... גם לא התפעלתי מכך שהייתי במשלחת ממלכתית ושממשלת פולין קידמה את פניי בשושנים אדומות. זכרתי היטב כיצד סייעו הללו לגרמנים להשמידנו...

ארבע פעמים הייתי בפולין, פעם אחת עם ילדינו, עמדתי על יד הקרמטוריום, שפכתי שיח לפני ריבון העולמים לעילוי נשמותיהם הקדושות והטהורות של הניספים במקום וזעקתי לישועה ולביאת הגואל.

כראיית פני מלאך ה'

לבעלי היה קשר עם חב"ד עוד בחו"ל. סבתו, הרבנית מזווירציה הי"ד, התגוררה באוטבוצק, ובעלי, שלמד בישיבת מיר, הגיע לחנוכה תרח"ץ לבקרה. הוא ידע שהרבי הקודם מליובאוויטש זצ"ל מתגורר באוטבוצק, מתאושש ממחלה קשה ואינו מקבל אנשים עקב חולשתו. כאשר הגה"צ רבי משה-בצלאל אלתר זצ"ל הציע לו להתלוות אליו לביקור חולים אצל הרבי, נענה מיד. אמנם בתחילה מישהו מהגבאים ניסה למנוע ממנו להיכנס, אבל הוא נכנס בכל זאת פנימה וראה את הרבי הריי"צ, חיוור מאוד, כאשר הייסורים ניכרים על פניו. מרוב חולשתו הרבי כמעט לא דיבר, רבי משה בצלאל אמר דברים קצרים, בירך את הרבי ברפואה שלימה ומהירה ובסיום הציג את בעלי לפני הרבי "זהו נכדו של האדמו"ר מצ'כנוב". הרבי שמע והנהן בראשו, ולאחר מספר דקות יצא רבי משה בצלאל כפי שפוסעים לאחור ביציאה מהמלך, כשפניו כל הזמן מול פני הרבי.

כעבור שנה בערך פרצה מלחמת העולם השנייה. בעלי שיחי' והוריו ע"ה עברו תלאות רבות ובשנת תש"ו הגיע בעלי שיחי' לפריז (בשנת תש"ז עלה עם הוריו לאה"ק). הוא שהה במלון והחל להתעניין בחיים היהודיים ששקקו לא הרחק מן הפלעצל המפורסם, השכונה היהודית בעיר הגדולה. מישהו סיפר לו שבפריז מתגורר כבר שנים חסיד חב"ד בשם ר' זלמן שניאורסון, ובעלי קשר עמו קשרי ידידות ובא לעיתים לבקרו. יום אחד שאלו החסיד: "ר' אברהם, אתה רוצה לפגוש את חתנו של הרבי שהגיע מארה"ב לצרפת כדי לסייע לאימו, שיצאה זה עתה מרוסיה?" בעלי התלהב כמובן מההצעה ונקבעה לבעלי שעת פגישה. חתנו של הרבי נכנס ובעלי מתאר את הרושם הראשוני כראיית פני מלאך ה'. הדרת פניו המרשימה, מבט עיניו החודר, חיוכו העדין והאציל... ר' זלמן הציגו לפני הרבי כנכדם של אדמו"רים ידועים בפולין. הרבי החל לשוחח עמו והוא שטח לפניו את קורות חייו. אך כאשר סיפר על הזכות שהייתה לו להיכנס אל הרבי הקודם, הפכה השיחה להיות לבבית במיוחד. חתן הרבי הקודם האזין בתשומת לב מרבית והתעניין בדיוק בכל פרט ופרט: כמה זמן בדיוק ארכה הפגישה, באיזה יום ובאיזו שעה, איך בדיוק נראה הרבי ואיך הגיב. מהקטע הזה למד בעלי אודות התבטלות שלא תתואר, עד שהיה חשוב לו לדעת כל פרט שאירע עמו אי-פעם.

הרבי בירך אותו ובסיום הפגישה אמר לו, "בעזרת ה' עוד נתראה".

אין לי ספק שפגישה זו ויצירת הקשר עם הרבי השפיעה על החלטותינו החשובות בעתיד.

בהמשך דרכו נכנס בעלי לחיים ציבוריים ובשנת תשכ"ו נבחר לכנסת מטעם פועלי אגודת ישראל, כאשר טעם פגישתו עם הרבי עדיין רענן בזיכרונו. זאת, בתוספת העובדה שאני ניצולת שואה, הביאו אותי לידיעה ברורה שבכל מחיר אסור לנו להיכנע לאויבינו שכל מטרתם היא לבצע את זממם בנו, היל"ת. על כן הצהרתי לפני בעלי שאעשה כל מה שתלוי בי ולא אתן יד להפיל את ארץ הקודש. גם בשל עובדה זו הרגשתי קרובה מאוד לדעותיו של הרבי, והיה איכפת לי מאוד כל דבר שהמנהיג האמיתי אומר ומורה.

תשלחו לי שתי הזמנות...

כשהייתי לפני כשלושים שנה ביחידות השנייה אצל הרבי כבר העזתי וביקשתי ברכה לבנותיי שהגיעו לגיל השידוכין. אני לא יודעת איך העזתי להגיד, זה פשוט נפלט לי מהפה: "יש לי הזדמנות לבקש ברכה, ואני לא אצא בלי ברכה"... הרבי הבין אותי. הוא ראה שלא עשיתי זאת מחוצפה חלילה, אלא פשוט נפלט לי, הוא חייך ואמר: "עוד השנה אתם תשלחו לי שתי הזמנות, ואני... לא אבוא"... הרבי הרחיב חיוכו, תודה לא-ל השאנו את שתי בנותינו באותה שנה.

קרוב לשעתיים ישבנו אצל הרבי באותה יחידות, משתיים וחצי ועד ארבע ורבע לפנות בוקר. השיחה גלשה לנושאי אקטואליה רבים שכללו את ארץ ישראל, עתידה של יהדות רוסיה ועוד.

בחודש מנחם-אב תש"נ שהינו במשך שבוע ימים בקראון הייטס, כשאנו מנצלים את מרב הזמן להיות ב-770 ולהתבשם מהאווירה.

אני מרגישה שבשני מישורים ניצחתי את הגרמנים: העובדה שיש לי בלי עין הרע נכדים ונינים זה הניצחון על אלו שרצו להכחיד את עם ישראל. הניצחון הנוסף הוא העובדה שאנו חיים בארץ שהובטחה לאבותינו על ידי הקדוש ברוך הוא, ובארץ זו נזכה לקבל את כל יהודי העולם כאשר יקבץ ה' את פזורי עמנו מכל קצות תבל.