לפניכם רמזים וגימטריאות לכבוד חג הפסח הבא עלינו לטובה.
שיהיה לכם חג כשר ושמח! מה מסתתר במילה 'כשר'?
מלה פופולרית מאוד לקראת חג הפסח - 'כשר'. על כל מוצר אנו בודקים האם הוא 'כשר לפסח'; האיחול המתגלגל מפה לפה – 'חג כשר'; הפרסומות, מדפי החנויות ולוחות המודעות מכריזים שוב ושוב 'כשר לפסח' (ולפעמים גם זה קורה: מזהירים אותנו שדבר פלוני 'לא כשר' כדי שנדע לטפל בו כראוי מבעוד מועד).
השימוש במלה זו סביב חג הפסח אינו כל כך קדום. אם נעיין בתנ"ך לא נמצא את המלה 'כשר' בהקשר של פסח, וגם ב'הגדה של פסח' המסורתית אין איזכור למלה זו. עם זאת, מציין הרבי מליובאוויטש1 (על יסוד כתבי אביו הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון2 ), שניתן למצוא רמז עתיק מאוד למלה זו – כבר בדברי הקב"ה לאברהם אבינו, שבהם בישר לו על הגלות והגאולה ממצרים.
כך נאמר אז לאברהם (הדברים נכתבו בספר בראשית3 , ומשם ל'הגדה של פסח'): "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה .. ואחרי כן יצאו ברכֻשׁ גדול". ובכן, כשנהפוך את האותיות של המלה "רכֻשׁ", נקבל את הצירוף "כשר", ויש כאן איפוא רמז למוטיב ה'כשרות' שחשוב להקפיד עליו כל השנה אבל בפסח פי כמה וכמה ("בכשר גדול"...).
אבל זה לא רק האותיות הזהות. קיים קשר רעיוני בין ה"רכֻשׁ גדול" שעמו יצאו ישראל ממצרים – לבין איפיונו של חג הפסח כ'חג כשר':
כשנתבונן נראה, כי המוצר הפסחי הרגיש ביותר, שבו נדרשת החותמת 'כשר לפסח' בכל מצב ובכל מחיר – הוא המצה. גם במוצרים אחרים יש להיזהר ולוודא שלא התערבבו בהם מרכיבי חמץ (ובפרט בימינו כאשר המוצרים מגיעים לידינו בצורה תעשייתית ותהליך ייצורם מורכב למדי), אבל במצה זה פשוט הכרח המציאות – הרי המצה עשויה מאותם חומרים בדיוק שבהם מכינים חמץ: קמח ומים! ההבדל בין 'חמץ' ל'מצה' הוא כמה דקות של חוסר זהירות, וכשאנו מבקשים שהמצה תקבל את האישור 'כשר לפסח' – זה בכלל לא פשוט.
אז למה באמת? אולי עדיף שנוותר על המצה וזהו; נאכל בפסח רק מאכלים ללא חשש גלוטן!
כאן אנו חוזרים לבשורה שבה בישר הקב"ה לאברהם – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הגאולה של אבותינו ממצרים לא היתה רק יציאה והתרחקות ממצרים ומכל מה שהיא מסמלת, אלא היה בה גם מוטיב של 'מהפכה' – הם לקחו את כלי הכסף, כלי הזהב והבגדים של המצריים הרעים, והפכו אותו לרכוש יהודי, רכוש שמשתמשים בו למטרות חיוביות ומקודשות.
ואף אנו, כשאנו באים להכשיר את הבית ולהוציא ממנו כל גרגיר של חמץ, אנו לא מסתפקים בביעור החמץ ובהתרחקות ממנו, אלא נוקטים גם בצעד של 'הפיכה' – לוקחים את אותם חומרים עצמם שהחמץ מבוסס עליהם (קמח ומים), והופכים אותם למצה כשרה ומהודרת. הדבר דומה לצבא היוצא להילחם במדינת אויב, וחוזר עטור ניצחון ומצוייד בשלל: דברים טובים שהצלחנו להוציא מיד האויב.
ואכן, המלה 'כשר' היא נוטריקון של מלים ידועות (מתוך ספר התהלים4 ): 'כמוצא שלל רב'. עומק הענין הוא שהאוכל ה'כשר' של פסח, ובראשו המצה, דומה ל'שלל רב' הנלקח מיד האויב, "רכוש גדול". [ואולי יש כאן גם רמז לטענה כי אוכל 'כשר' עולה יקר וצריך בשבילו 'שלל רב'... אך ההשקעה משתלמת, כמובן].
ההבדל ה"קטן" בין חמץ ומצה
דיברנו על הדמיון בין החמץ ובין המצה. מרכיביהם של החמץ ושל המצה זהים – קמח ומים, וההבדל ביניהם הוא שהעיסה של החמץ תופחת ומתנשאת, ואילו במצה נשארת העיסה בגודלה המקורי, בלי התנשאות.
הדמיון המפליא שבין החמץ והמצה, ומצד שני השוני המהותי, באים לידי ביטוי גם במלים עצמם. שתי אותיות זהות לגמרי בשני המלים – האות מ' והאות צ'. רק האות השלישית שונה – בחמץ זו האות ח' ובמצה זו האות ה', אבל גם אותיות אלו דומות זו לזו בצורתן. יש רק הבדל קטן: האות ח' סגורה מכל שלושת צדדיה, ואילו באות ה' יש פתח קטן למעלה.
מסביר זאת הרבי מליובאוויטש5 :
החיים מציבים סכנה בפני האדם. תחתיו פעור בור של חטא, ובקלות הוא עלול להידרדר וליפול. רעיון זה משותף גם לאות ה' וגם לאות ח' – שתיהן פרוצות למטה, לסמל את אפשרות הנפילה.
וכאן בא ההבדל הקטן שיש בו משמעות גדולה. האות ח' סגורה לגמרי, ואינה מאפשרת אלא ירידה, חוסר מוצא. לעומתה, האות ה', יש בה גם פתח למעלה – יש אפשרות לעשות תשובה ולהיחלץ6 .
וזהו ההבדל בין חמץ למצה. החמץ התופח מסמל תחושת ישות עצמאית והתנשאות, ואילו המצה הדקה מבטאת התבטלות וענווה, ובהתאם לכך :
ההתנשאות מוליכה רק למטה, היא חוסמת את דרך התשובה. אדם גאה ומנופח אינו מקבל ביקורת, כל הערה כלפיו נתקלת בחומה גבוהה של גאוה – ולכן סופו ליפול וזהו, כצורת האות ח' שבמלה 'חמץ'; אולם אדם עניו מודע לחסרונותיו, מקבל ביקורת, הוא אינו מתבייש להודות בטעויותיו ובחולשותיו. לכן קל לו יותר לעשות חשבון צדק על מצבו הרוחני וקל לו יותר לתקן את דרכיו. זהו הרמז בקיומו של הפתח העליון באות ה' - שבמלה 'מצה' – סמל לסיכוי טוב לעלות ולהתקדם.
רעיון זה בנושא המצה מתחבר יפה עם גימטריא שמביא ה'צמח צדק'7 – 'מצה' שווה 135, וזהו גם הערך של המלה 'קהל'. כי אכן, אדם שמתנשא כחמץ ימצא תמיד סיבות למה להתרחק מאחרים ולחיות לעצמו, ודוקא מי שיש בו התבטלות וענווה כמצה ימצא את הדרך כיצד להתחבר עם אחרים וליצור 'קהל' משותף.
[ועוד מוסיף ה'צמח צדק':
המלה 'מצה' מתחילה באות מ' ומסתיימת באות ה'. שתי אותיות אלו יוצרות את המלה 'מה', ואכן בספרי הקבלה מרבים לדבר על המלה 'מה' כסמל של התבטלות מוחלטת, וכמו שאמרו משה ואהרן8 : "ונחנו מה" – אנחנו כלום, אין ואפס.
ומעניין שגם האות האמצעית – האות צ' – גם היא קשורה למלה 'מה', שכן הערך של צ' הוא 90, בדיוק פעמיים המלה 'מה' ששווה 45. המלה 'מצה' איפוא כוללת 3 פעמים את המלה 'מה', דבר המלמד על ענווה והתבטלות בעוצמה רבה, ולא במקרה הלשון ב'הגדה של פסח' היא: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה"...]
מה מיוחד במצה האמצעית?
מתוך 3 המצות שמניחים במרכז הקערה של ליל הסדר, עושים 'עסק' גדול דוקא מהמצה השניה (האמצעית). בה מקיימים את הסימן 'יחץ' – חוצים אותה לשנים: החצי הגדול יותר מצפינים ואוכלים אותו בסוף הסעודה כ'אפיקומן', והחצי השני נשאר על השולחן והוא ה'לחם עוני' שעליו אומרים את ההגדה כולה ולאחר מכן מקיימים בו את מצות אכילת מצה.
למה באמת נבחרה דוקא המצה השניה להיות במרכז ליל הסדר? – נביא כמה שביבים מכתביו של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון9 .
ובכן, רעיון ידוע הוא כי 3 המצות מקבילות ל-3 החלקים שבעם ישראל: כהנים, לויים וישראלים. רבים הנוהגים לומר זאת במפורש, כאשר מניחים את המצות: כשמניחים את המצה התחתונה אומרים 'ישראל', כשמניחים את האמצעית אומרים 'לוי', וכשמניחים את המצה העליונה אומרים 'כהן'.
והנה, הגאולה ממצרים באה הרי על ידי משה רבינו שנחשב כ'לוי'; עד כדי כך, שכאשר התורה מספרת על תהליך לידתו של משה, היא אינה מציינת לא את שם אביו ולא את שמו, אלא אומרת בצורה סתמית10 : "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – גם אביו וגם אמו השתייכו ל'לוי'. לכן עיקר ה'הגדה' היא סביב המצה האמצעית, זו שמקבילה ל'לוי'.
מעניין שגם העובדה שמחביאים חלק חשוב של המצה ומוציאים אותו רק בסוף הסעודה ("צפוּן") – מתחברת ישירות למשה רבינו ה'לוי'. הרי כך הוא המשך הסיפור בתורה על לידת משה11 : "ותהר האשה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים" – את משה רבינו החביאו מיד לאחר לידתו, ואף את המצה מחביאים.
העובדה שדוקא המצה השניה היא שנחצית לשנים, קשורה גם לקשר של המספר שתים עם מדת ה'גבורה'. לפי הקבלה, המדה הראשונה במדות האלוקיות היא מדת ה'חסד', והשניה היא מדת ה'גבורה' (וכמו שכתוב12 : "לך ה' הגדולה והגבורה" – 'הגדולה' מתייחס למדת החסד, והגבורה היא הבאה לאחריה); אם כן, המצה השניה מקבילה למדת ה'גבורה', מדת הדין שענינה הוא הפרדת רשויות והעמדת גבולות, ולכן דוקא בה אנו רואים פעולה של הפרדה וחלוקה לשני חלקים.
[רעיון זה משתקף היטב בשני הימים הראשונים לבריאת העולם: ביום הראשון האירה מדת ה'חסד', ובו נבראו האור והמים שמשמשים כחומר דביק ומחבר; ואילו ביום השני האירה מדת ה'גבורה', ובו נברא הרקיע שנועד להפריד ולחלק – להבדיל בין מים למים].
ואכן, המלה 'גבורה' שווה 216, בדיוק כמו הגימטריא של המלים 'חצי – חצי'! (כל 'חצי' שווה 108, ו-2 החצאים ביחד הם 216).
הסבא של מצרים קם מהקבר לראות את קריעת ים סוף
פסוקים מוכרים, הנאמרים לפי המנהג בכל בוקר בתפילת שחרית, מסכמים את המעמד הניסי של קריעת ים סוף13 :
ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
כשאנו קוראים את המשפט "וירא ישראל את מצרים מת", מתעוררת שאלה דקדוקית: למה הדברים מנוסחים בלשון יחיד? לכאורה, מוטב היה לומר "ויראו בני ישראל את מצרים מתים"!
במדרשי חז"ל מוצאים אנו פירוש מפתיע על כך – המלה 'ישראל' והמלה 'מצרים' מכוונת לאנשים פרטיים ששמם כן: הכוונה היא ליעקב אבינו שנקרא גם בשם 'ישראל', שהגיע גם הוא וראה 'את מצרים מת' – הכוונה היא לאבי האומה המצרית ששמו היה 'מצרים'.
רעיון זה מופיע בכמה ספרים קדמונים, ונצטט כאן מעט מלשונם14 :
"לפי שכתוב 'וירא ישראל' לשון יחיד – דרשו רבותינו: ישראל סבא .. 'את מצרים מת' – זה מצרים הזקן בן חם, אביהם של כל מצרים שכבר מת, והעמידו הקב"ה מקברו לראות פורענות בניו .. מצרים סבא, שכתוב 'מת' לשון יחיד".
וב'סידור הרוקח' (אחד מחכמי אשכנז הקדמונים, תלמידו של רבי יהודה החסיד) מוצאים אנו רמז מופלא:
בפסוק "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את העם ויאמינו בה' ובמשה עבדו" קיימים 17 מלים;
זאת במקביל ל-17 צופים שהגיעו במיוחד לראות את מפלת מצרים על הים: הקב"ה; שלושת האבות; 12 השבטים, בני יעקב; ו'מצרים סבא'!
מצרים, בנו של חם
מיהו 'מצרים סבא' זה? הוא אחד מבניו של חם, בנו המפורסם (לא לטובה...) של נח שניצל מן המבול. כך נאמר בספר בראשית15 : "ובני חם, כוש ומצרים ופוט וכנען". ואכן, בנוסח תפילת ערבית אנו אומרים בכל יום: "הא-ל העושה לנו נקמה בפרעה, ואותות ומופתים באדמת בני חם" – הכוונה לארץ מצרים שהיה מבני חם.
בתורת הקבלה16 מוצאים אנו רעיון מספרי עמוק המסביר כיצד השמות של האב והבן – 'חם' ו'מצרים' – נושאים בתוכם משמעות לא סימפטית:
העולם נברא בכחו של השם הקדוש 'א-להים', כמו שכתוב 'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ'. אלו חמשת האותיות שדרכן מתקבלת האנרגיה האלוקית לכל באי העולם.
5 אותיות אלו יוצרות 120 'צירופים' של אותיות. כלומר: אפשר לשנות את סדר האותיות ב-120 אפשרויות, ולמשל: 'מאהיל', 'לימהא', 'האלים', ועוד ועוד. לפי הקבלה, מה שחשוב בעיקר הוא האות הראשונה, שהיא נחשבת העיקר; ובכן, יש לנו 24 'צירופים' שמתחילים באות א' (כמו המלה 'א-להים' המקורית), 24 'צירופים' שמתחילים באות ל', 24 שמתחילים באות ה', עוד 24 שמתחילים באות י', ו-24 'צירופים' אחרונים שמתחילים באות מ'.
ה'צירופים' הרבים מסבירים לנו מדוע אין כל הנבראים שווים – כי הדבר תלוי מאיזה 'צירוף' בדיוק הם יונקים את חיותם. ובענין זה קיימת חלוקה כללית לשתי קבוצות:
המלה 'א-להים' מתחלקת לשני מלים – אֵלֶה/יָם. שתי מלים אלו יש בהן תוכן הפוך, כי המלה 'אלה' מביעה מצב שבו הדברים גלויים לעינינו ואפשר להצביע עליהם ולומר 'אלה הם', ואילו המלה 'ים' מדגישה מצב של הסתר, כמו הים שמסתיר בעצם קיומו על כל העולם העשיר שבתוכו.
זו איפוא החלוקה הכללית בעולם, בין אותם חלקים שבהם האמת האלוקית גלויה יותר, משום שהם משתייכים לאותם 'צירופים' המתחילים באותיות א-ל-ה שמסמלים התגלות, לבין אותם חלקים שבהם האמת האלוקית נסתרת, משום שהם יונקים את חיותם מאותם 'צירופים' המתחילים באותיות י-ם.
'מצרים' שייכת כמובן לחלק השני, שבו האמת פחות גלויה וקל יותר להתכחש לה. זה נרמז גם בשם מצרים – שמורכב מהמלים 'מצר ים': הסתכלות מצומצמת וצרה, הנובעת מהאותיות י-ם שמסמלות הסתר פנים. וכמה מדוייק: כאשר באו משה ואהרן אל פרעה וסיפרו לו על המסר האלוקי בדבר שחרור בני ישראל מעבודתם, התריס פרעה ואמר17 "מי ה' אשר אשמע בקולו"?! – המלה הראשונה שלו היתה 'מי', אותן אותיות של המלה 'ים', שיש בה גם את אותו התוכן: התכחשות לאמת משום שהיא נסתרת.
עכשיו נוכל גם להבין את התוכן של השם 'חם', אביו של 'מצרים' הראשון: כפי שהזכרנו, יש 24 'צירופים' שמתחילים באות י', ועוד 24 שמתחילים באות מ' – ביחד הם 48 'צירופים', וזה בדיוק הערך המספרי של 'חם' = 48.
זהו איפוא החידוש של "אותות ומופתים באדמת בני חם" – גילוי כחו של הקב"ה אפילו במקום כה ירוד, שאפילו הם ידעו ויכירו את האמת.
הוסיפו תגובה