הארכיאולוג הזה נכנס כל יום למנהרות הכותל

כמעט מדי יום מגיע ד"ר אבי סולומון אל הכותל המערבי, אבל לא רק כדי להתפלל. הוא חוצה את הרחבה עמוסת המתפללים והמבקרים ופונה אל מנהרות הכותל. כשקומתו הגבוהה נדחקת בין המחילות הצרות והלחות שעוד טרם נשזפו לעין הציבור, הוא נזרק בבת אחת אלפי שנים אחורה. מטבע הלשון המוכר המדבר על "לעשות היסטוריה" מקבל אצלו משמעות יומיומית, בתפקידו כארכיאולוג הראשי של מנהרות הכותל.

לאחר נישואיו עסק סולומון בתחום התיירות והטיולים, ולעיסוקו הנוכחי הגיע כמעט בלי להתכוון. על־מנת להתמקצע בידיעת הארץ פנה ללימודי תואר ראשון בלימודי ארץ־ישראל באוניברסיטת בר־אילן, ואז נשבה בקסם העבר. את התואר השני הוא סיים בהצטיינות לאחר שהתמקד בחקר המגילות הגנוזות שנמצאו במערות קומראן שבאזור ים המלח, בדגש על המגילות ההלכתיות העוסקות בענייני טומאה וטהרה. לפני כחמש־עשרה שנים, במקביל לדוקטורט, החל סולומון ללוות את עבודתו של פרופסור דן בהט, הארכיאולוג הראשי של מנהרות הכותל דאז, עד שהחליף את מקומו.

לסולומון, יליד תל־אביב ותושב היישוב יצהר שבשומרון, יש שורשים עמוקים בעולמה של החסידות. סבו, ר' יצחק פיקהולץ היה חסיד טשורטקוב, חסידות מפוארת מענפי בית רוז'ין. סולומון עצמו היה מקושר עמוקות לאדמו"ר הקודם מסדיגורה, רבי אברהם יעקב פרידמן זצ"ל שנפטר לפני כשנתיים, שאף ערך את חופתו.

"התייעצתי איתו רבות בענייני הארכיאולוגיה. מטבע הדברים, באתר ארכיאולוגי כל־כך מרכזי ונחשק, יש כל מיני רגישויות. מעבר לכך שהרבי תמיד התעניין בחידושים ובממצאים, הוא גם היה מחזק אותי בתקופות לא קלות, להתמיד ולהישאר במחקר הארכיאולוגי", הוא מספר. "הרבי תמיד היה אומר שחשוב שבמנהרות הכותל יהיה דווקא ארכיאולוג שומר מצוות", מוסיפה לאה אשתו.

לפני ה' - תטהרו

החפירות במנהרות הכותל החלו בשנת 1867 על־ידי החוקר הבריטי צ'רלס וורן, ומאז ועד היום מוסיפים להתגלות ממצאים חדשים ומרתקים המלמדים על חייה הקדומים של העיר בתקופות שונות.

מטרים רבים חוצצים בין רחבת המתפללים הנוכחית, לבין הרחובות והמבנים בהם חיו יהודים לפני אלפי שנים. ככל עיר עתיקה בנויה ירושלים שכבות על גבי שכבות, רבדים עבים רוויי חורבות ושרידים מתקופות בהן עברה העיר מיד ליד: העות'מנית, הממלוכית, הצלבנית והמוסלמית. הממצאים היהודיים מתחילים לבצבץ בשכבה הרומאית - ירושלים שלאחר החורבן (תקופת המשנה והגמרא), ירושלים מימי הורדוס, התקופה החשמונאית ועוד דורות אחורה, עד לימי בית ראשון.

סולומון מסביר כיצד הם מגיעים אל השורה התחתונה, תרתי משמע: "ארכיאולוגיה היא מדע ההרס. וכדי להגיע לרבדים הקדומים אנחנו צריכים לחפור דרך כל השכבות. בניגוד לתל פתוח שבו אפשר לזוז כמה מטרים ולעקוף ממצא מתקופה מאוחרת כדי לא לפגוע בו, הרי שכאן השכבות תומכות במה שנבנה מעליהן, וכל נגיעה לא זהירה בקיר תמך או בקמרון, עלולה לגרום למהנדס שלנו למרוט את שערותיו", הוא מחייך בהומור. "בגלל שלא ניתן לשמר את כל השכבות, אנחנו מתעדים את כל הרבדים על־פי כל הכללים המדעיים, ונותנים להם את אותה חשיבות מחקרית".

וורן היה זה שחשף את "החדר ההרודיאני", מבנה ציבורי מפואר הבנוי אבני גזית בסגנון הסיתות הייחודי המוכר בעיקר מהכותל המערבי ומערת המכפלה. אחת הסברות טענה כי מדובר במקום מושבה של הסנהדרין, בהתאם לדברי הגמרא במסכת שבת (דף טו), כי "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות".

לפני מספר שנים התעורר צורך להתקין קורת חיזוק לתמיכה בשער "החדר ההרודיאני". לאחר שבהט וסולומון חפרו מעט בקרקע שלפני השער נחשפו מספר מדרגות. העמקת החפירה גילתה מערך מקוואות גדול במיוחד, ובו מספר בורות טבילה גדולים. רב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ' המלווה מקרוב את החפירות, כמו גם רבנים ומומחים נוספים עלו לרגל לבחון את הממצאים המרגשים, שכללו גם מטבעות חשמונאיות שעורבבו בטיח שאטם את בורות הטבילה.

"תדמיין לעצמך את המקוואות הענקיים בבתי המדרש של גור ובעלזא בימי החגים", מחייך סולומון. "זה בעצם אותו רעיון. מתברר שהמבנה תוכנן ונבנה במיוחד כדי לתת מענה ציבורי לעשרות אלפי עולי הרגלים שאמורים להיטהר ולהיכנס להר הבית תוך זמן קצר".

אבי סלומון בעבודתו. צילום: יוסי פורמנסקי, בחדרי חרדים

"אחרי הוצאת כל העפר, אפשר לעמוד ליד המקווה עם מסכת מקוואות, ולראות בעין את כל ההקפדות ההלכתיות שליוו את הבניה על־פי הכללים הכי מחמירים", הוא מפרט ברהיטות. "המים הגיעו ישירות דרך אמת המים התחתונה מעין עיטם שליד בית לחם. המשמעות ההלכתית של זה היא שהמקוואות הללו נחשבים כמי מעין, בדרגה הגבוהה ביותר של טבילה ועונים על תנאי הטהרה לטבילת זבים ומצורעים ב'מים חיים', ולכן אין גם צורך באוצרות ובהשקה המצויים במקוואות רגילים.

בשער המתחם ישנה הפרדה בין הנכנסים והיוצאים, ובבורות עצמם היו צריכים הטובלים להתכופף, על־מנת שהמים יגיעו גם ל'בית הסתרים' בגוף. הממצאים שופכים אור גם על המחלוקות בין הפרושים לצדוקים בנושאי טומאה וטהרה".

שליח ציבור של עם ישראל

בסיפור המשפחתי המלווה את ד"ר סולומון מתחת לאדמה, חורבן ובניין משמשים חליפות. אף הוא בנוי רבדים על רבדים, שכבות בניין על קמרונות חרבים. "הסבא החסיד שלי היה סוחר, שעבד עם סוכן ביטוח גרמני. כשהנאצים נכנסו לעיר מגוריו, הגיע אליו בליל שבת חייל גרמני, שהיה לא אחר מאשר אותו סוכן ביטוח, והזהיר אותו שמחר באים לקחת אותו. בשבת בבוקר, במקום ללכת לבית הכנסת, הלך סבא לקנות מזוודות ובצהריים נמלט עם משפחתו מהמקום והצליח לעלות ארצה".

"אני לא בעל הבית על המקום הזה, הוא שייך לכל עם ישראל, ואני זכיתי להיות שליח הציבור שלו בתקופה הזו. כבן וכנכד לניצולי שואה, וכבן לעם ישראל שיצא ממסע בן אלפיים שנה וכמעט הושמד לחלוטין, כשאני חופר במקומות הללו, אפשר ממש לחוש את הלב הפועם של העם היהודי", הוא מתרגש.

"אין אח ורע לתופעה הזו, אין עוד עם שהצליח לחזור למקום שבו דרכו אבות אבותיו. לחפור את המקומות דרך כל השכבות של העמים שחלפו פה, לדרוך על מרצפות מתקופת בית המקדש השני, ולגלות את המקומות האלה שבהם אבותי טבלו במקווה - זו תחושה של ניצחון שאף אחד בעולם לא יכול לקחת אותה".

ערב תשעה באב. ד"ר סולמון עונה מעצמו על השאלה המתבקשת והאקטואלית, היכן הוא חולם לתקוע את את החפירה שלו. "החלום שלי הוא למצוא את יסוד המזבח כדי שנזכה להקריב קרבן פסח. שאלו אותי מה דעתי על בניית בית כנסת בהר הבית, והשבתי שהתנאי להקמת בית כנסת שכזה הוא שיהיה רב פוסק שפסיקתו תהיה מקובלת על כל עולם התורה; אבל אנחנו צריכים לעבור עוד כברת דרך ארוכה עד שנגיע למצב שכזה.

בית המקדש נחרב, כידוע, בגלל שנאת חינם, ולכן ריבוי באהבת ישראל ובאחדות ישראל – הם לא רק ביטוי, אלא גם תנאי מעשי לגאולה ולבניין בית המקדש".

(הראיון נדפס בעלון קרוב אליך ומופיע כאן באדיבותם)