זה קרה למחרת תשעה באב, התעוררתי ליום עמוס במיוחד. בגלל שבתשעת הימים לפני תשעה באב לא עושים כביסה, הררי הכביסה חיכו לי ללא סבלנות... בחוסר חשק ורצון נאלצתי להתחיל לטפל ברשימת המטלות שרק התארכה והתארכה.
ואז זה קרה.
נחל אדמדם ועכור נבע על רצפת המטבח והגיע עד למסדרון, שלושה מטרים בלבד מחדר השינה. סיבה מספיק טובה לצרוח בבהלה ולדמיין תסריטים מזרי אימה. אבל ב"ה אף רצח לא התבצע בזירה הביתית שלנו ואף אחד לא נפצע קשה, אלא אם כן מקרר שכנראה איבד את ההכרה זה גם סוג של פציעה או מוות הנדרש לפענוח מומחה. אז מזל טוב לנו! המקרר שבק חיים בדיוק בעיתוי "הכי מתאים"! איזה יופי!!
עגמימות רבתי נחתה עליי. מצב הרוח שגם כך היה בקנטים הבהיר לי היטב לאיזה שיאים של שפל הוא עוד מסוגל להתדרדר.
"אוי לא!!!! אבא שבשמיים תרחם עליי ותעזור!" פלטתי ברגע שקיבלתי אישור ברור להנחתי שזה נובע מהמקפיא.
כל הכבודה הלא מעובדת, הפשירה.
ולידיעתכן, המקפיא היה מלא עד גדותיו, חבילות שלמות של קוביות בקר, חבילות שלמות של עופות מחולקים, כרעיים, חזות עוף פרוסים, רולדות, וויט פיש, ירקות קפואים, בשר בקר/ הודו טחון ועוד ועוד..
בעלי, שהספיק בינתיים לחזור מהתפילה עדכן אותי כי כבר שם לב לתקלה לפני שיצא ואפילו הזמין טכנאי והוא בדרכו אלינו ישתבח שמו.
מה אני עושה עכשיו, אינסטינקטיבית שלפתי את גליל שקיות האשפה, היה לי ברור שאני הולכת להעביר את כל הציוד לצפרדע הירוקה שבפינת הרחוב. פתחתי שקית אחת והתחלתי להכניס לתוכה את כל עיסת הדגים שהפשירה, עברתי לירקות הקפואים וחוזר חלילה ואז פתאום קלטתי שאני זורקת כמויות עצומות של אוכל יקר.
פתאום נעצרתי והתחלתי לחשוב. למה בעצם לזרוק את כל התכולה? מי קבע שאי אפשר לבשל אותה? הריחות שנבעו מהמקפיא היו ריחות של בשרים מופשרים, שום דבר שהצדיק זריקה לפח. החלטתי ללכת על זה. אני אבשל, אטגן, אכין צלי, קציצות, שניצלים, גולש, ואני אקפיא, אפילו שאני בכלל לא רגילה.
זה היה סוויצ' רציני במחשבה. עוד רגע קט והכול היה הולך לפח ואני הולכת לחיים טובים ולשלום, קרי רצה לעיסוקיי המתוכננים. יש לי המון מה לעשות אז בבקשה שאף אחד שלא יפרק לי פה את התוכניות, וגם.. עם כל הכבוד.. אני לא מקפיאה. כלומר, אני מכינה קינוחים וגלידות ואולי עוגות ומקפיאה, אבל אוכל אמיתי... לא. המקפיא שלי חף מאוכל קפוא. לא יודעת למה, ככה התרגלתי, ונראה לי שזה משהו שאפילו אימצתי כמוטו, אצלנו אוכלים רק טרי, מה פתאום לאכול שניצל מופשר? מה, עשיתי רע למישהו?!
אבל הפעם זה היה שונה. הטכנאי שכבר הספיק להגיע ולספוק כפיים בצער למראה האישה האומללה שמנסה להשתלט על כמויות של קייטרינג בתוך בריכה עכורה במטבחה הסוער, היה בטוח שהכול משמיים, "גברת, הכול משמיים", ו"עדיף גברת על עצים ואבנים, ושיהיו לך רק צרות מהסוג הזה". "אמן" עניתי ורציתי באותו רגע למצוא איזה עץ לטפס עליו ולזרוק ממנו אבנים מרוב תסכול, אבל הצדק היה עמו.
הטכנאי היה בטוח שאפשר להציל את הקפואים, אבל בגלל שאני עוד גיליתי ספקות הוא הרים טלפון לקצב שלו, תיאר את הסיטואציה, ניגש להריח את כל העסק ונתן לי אישור ודרייב להתחיל את תפקידי כטבחית מוסד.
התחלתי. נו, הייתה לי ברירה... בין לבין הוא גם הספיק לתקן את המקרר ובמחיר סביר בהחלט. מתיחת פנים עבר הזקן (מקרר בן 16) וחידש את עלומיו, אפשר לומר שהרווחתי מקרר חדש, שקודם עבד בקושי ועתה בלי עין רעה מקרר כמו בימי הבראשית שלו.
בין לבין, הפעלתי מכונות, מיינתי כביסות, תליתי, קיפלתי, ואט אט, (זה נשמע כל כך קל שכותבים את זה אבל תאמינו לי, זה היה יום בלתי אפשרי, סיימתי אותו, עם כאבי גב, רגליים, צוואר תפוס, ידיים נוקשות ודואבות אבל עם חיוך גדול וסיפוק אדיר. הצלתי את המקפיא תרתי משמע!)
היו לי כמויות גדולות של אוכל שהופשר, עובד והוקפא מחדש במקרר חלש שהתפגר וחזר לתחייה בחיוניות רבתי. עשיתי את זה!!!
טיגנתי כ: 200 שניצלים, 100 קציצות (50 קציצות בקר, 50 קציצות הודו) שלושה תבניות ענק של עופות בטעמים שונים בכדי לגוון. גולש בכמות שיכלה להספיק לכל הצבא ההונגרי ועוד היה נשאר להם לחיילי האו"ם אם יש שם כאלו... (יש שם? אני צריכה לשאול את בעלי...) ואפילו מרק אדיר ממדים שסיננתי וחילקתי לקופסאות. אז נכון את הדגים הפסדתי, ובמשך היום "חגגנו" על נקניקיות ומאפים ממולאים אבל מה שבאמת היה לנו כאן זה שיעור גדול, ועל כך אני רוצה לשתף אתכן.
הטלפון המפתיע
מקובל שאצלנו בקהילה, נערך מדי קיץ מחנה קיץ מוקפד ומושקע. המדריכים מגיעים מחוץ לעיר לתקופה של שלושה שבועות וישנים בבית הספר בו מתקיימת הפעילות. ולגבי האוכל, הבחורים מתארחים מדי ערב אצל אחת המשפחות לארוחה חמה, עדיף בשרית ועשירה כזו שבאמת תחזיק אותם עד ליום הבא. בכל שנה אני מתנדבת לארח קבוצת בחורים, באותה שנה משום מה התעצלתי. החלטתי שאני עסוקה מדיי ושאפשר לדלג עליי הפעם. אז נכון שקיבלתי את הבקשה כמו שכולם בקהילה קיבלו אותה, באמצעות המייל, לא הגבנו, קצת דגדג לי בלב אבל השקטתי את הקולות. אני בטוחה שהם יסתדרו גם בלעדינו ויש המון אנשים טובים באמצע הדרך...
ואז שבוע אחרי, אני מקבלת טלפון מאחת המארגנות ששואלת אותי אם בכל זאת אפשר להציע לי אורחים לאחד הימים עוד השבוע. הם נתקעו וחסרות להם משפחות.
זה כל כך היה במקום. כי כל כך רציתי להתקשר ולהציע את עצמי, אבל קצת התביישתי אחרי שהתעלמתי מהפנייה הראשונית. ברור שהשבתי בחיוב. המקפיא שלי מלא אוכל, זה היה כל כך קל.
כשערכנו את השולחן לכבודם של הבחורים (כ15 במספר) הרגשתי שהכול היה מכוון.
לא סתם הוא בחר להתקלקל דווקא בעיתוי הזה, דווקא כשהוא עמוס במיוחד. איך אמר הטכנאי? "הכול משמים". ואיך היה למדריכים? טוב, את זה כנראה תצטרכו לשאול אותם. למרות שברור לי שהם היו קצת בהלם. הם לא חשבו שתהיה להם סעודת חג בסתם יום חול.
מה אנחנו קיבלנו? שיעור בהשגחה פרטית וגם התוועדות חסידית עם המדריכים היקרים אל תוך הלילה. היה מרגש וכדאי מכל בחינה.
*
אני מסתכלת על המקפיא שלי, זו השבת השלישית מאז התקרית ואני פשוט לא צריכה כמעט להתכונן לשבת. קצת דגים, קצת סלטים וקינוח. מה שמשאיר לי המון זמן בימי שישי של הקיץ. ומאפשר לנו בכל יום שישי לעשות משהו נפלא יחד שיצטרף לאוסף הזיכרונות המשפחתי.
שלוש פעמים ברציפות, ועוד היד נטויה, כי המקפיא עדיין מלא, בלי יותר מדיי מאמצים ממש מתנה.
לפעמים עוגמת נפש מסתירה בתוכה מתנות רבות. זה רק עניין של זמן עד שמבינים שיש פה "מעשה רוקם".
ועוד משהו, בזכות התקרית הזו שיניתי את גישתי לאוכל קפוא. דווקא בכלל לא רע, (טוב.. חוץ מהשניצלים שזה אהממ... לא כמו טרי. נקודה). זה חסך לי הרבה כאבי ראש, והרווחתי הרבה רגעי חסד בזכותו. אני בהחלט מתכוונת להקפיא מהיום והלאה. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שאסור לפעול מהרגש. תראו כמה הפסדים מנעתי. איזה מזל שהתעוררתי לחשוב בזמן!
כתוב תגובה