תכניסו עז, ואחר כך פרה, ואחר כך 2 גמלים

לחיים! לחיים טובים ולשלום, לחיים ולברכה, איך אומרים בנוסח אשכנז? ׳חיים של חילוץ עצמות׳, לחיים! אתם יודעים מה הכוונה ׳חיים של חילוץ עצמות׳? שבן אדם לא יישב כמו איזה תפוח אדמה בנו של תפוח אדמה בן בנו של התפוח אדמה הגדול, שהוא עוד מתייחס למעלה בקודש לבטטה הישנה, לבטטה דקולומבוס…

דוגמא ל׳חילוץ עצמות׳ שאין כמותו ראינו אצל הרבי מליובאוויטש. עיקר השבח שלו לא היה בדרשות גאוניות או בכתיבת ספר כזה או אחר. עיקר עניינו היה אינטנסיביות נוראה של עשייה. האינטנסיביות הזו אמרה שאסור לנוח, שאי אפשר לנוח, עד שימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, עד אז צריך כל הזמן לזוז. באופן מאוד בולט, אולי בכוונה, הוא לא היה איש שאומר פתגמים שכולם זוכרים ויכולים לצטט. זה לא היה מחוסר כישרון אלא מבחירה, שלא תהיה איזושהי התקשרות לחיצוניות, לפתגם מבריק, לחרוזים יפים. הוא חזר שוב ושוב על אותם הדברים, מדוע? מפני שהמסר היה מאוד דורסני ומאוד תובעני מסר שלא נותן מנוחה.

שאיפות או הסתפקות במועט

לאנשים יש מצד אחד חמדנות, תאוותנות ורצון להגיע לכל מיני הישגים, ומצד שני יש מידה של הסתפקות במועט. השאלה היא רק באיזה תחום.

מסופר על רבי עקיבא ואשתו, שהיה להם רק תבן. אליהו הנביא נכנס אליהם בדמות עני וביקש שיוציאו לו קצת תבן. אז אמר רבי עקיבא לאשתו: ״תראי, אנחנו עשירים! עדיין יש לנו משהו שאנחנו יכולים לתת לאדם שאין לו כלום באמת״. הסוג הזה של הסתפקות במועט בגשמיות הוא משובח. אם יש לי מכנסיים קרועים ואני רואה שהמכנסיים של האחר קרועים יותר ואני יכול להמשיך ללכת עם שלי, אז זו מידה טובה.

הבעיה היא שאנשים בדרך כלל אינם מסתפקים בגשמיות שיש להם ואוחזים במידת ההסתפקות דווקא ברוחניות. אני עושה משהו, ואני מרגיש כמה אני בסדר; מסתכל על כל האחרים ואומר: ״אתם יודעים מי אני? אני קמתי בבוקר והתפללתי! אני קרקפתא דמנח תפילין! נכון שלתפילה הזו לא היו פירות ושאני לא יודע מה בדיוק אמרתי בה, אבל עדיין... ריבונו של עולם, יש יהודים שלא התפללו אבל כן התפללתי, אדם גדול אני ומגיעה לי לפחות מדליה של זהב! מי ידמה לי ומי ישווה לי ומי יערוך לי...״

תכניס עז

מה שהרבי עשה זה להעמיד לאנשים איזה סוג של שוט שלא ייתן להם מנוחה. כולם מכירים את הסיפור על האדם שבא לרב והתלונן שצפוף לו בבית ואין לו מקום, והרב נתן לו פקודה להכניס עז לביתו. אחרי כמה ימים שאל אותו הרב האם נהיה לו יותר נח, והאיש ענה: ״העז... יש לעיזים ריח וזה מסריח את כל הבית, והגללים בכל מקום״. הרב אומר לו: ״יפה יפה...״ לאחר שבוע אמר לו הרב שיוציא את העז. הוא בא אל הרב ואמר: ״תשמע, איזו רווחה...״ זה סיפור מפורסם.

הרבי מליובאוויטש גם עשה ככה. כשמישהו היה בא ומתלונן שקשה לו, אז הרבי היה אומר לחסיד הזה להכניס את העז הביתה. הוא היה יושב עם העז ובוכה, ואחר כך בא אל הרבי ובוכה ״איך אני יכול לחיות עם העז?״ אז הרבי היה אומר: ״אתה יודע מה? תכניס גם פרה לשם״. הוא הכניס גם פרה, ואחרי שהכניס פרה הוא שוב היה בוכה על הפרה הזאת, ואז הרבי אמר לו: ״עכשיו תכניס שני גמלים, ויודע מה, אולי תכניס גם את המכונית של השכן שתהיה אצלך ככה, לשם פארקינג״, וכך הלאה והלאה, ואף פעם לא היה לזה סוף.

הרבי עשה לחסידים שלו מבצעים. היה מבצע של הדלקת נרות שבת קודש. טוב, אז כל בנות ישראל הכשרות והלכו והדליקו עם נשים נרות שבת. אח״כ הלכו והניחו תפילין לבריות, יפה מאוד, אח״כ היה עוד מבצע ועוד מבצע. זה לא נגמר.

האמת היא שהרבי מעולם לא ענה על העניין הזה, למה להעמיס כל כך הרבה. היה קשה לשאול אותו. כולם ידעו שהוא עובד כל השעות, ביום ובלילה, אז אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. הוא אף פעם לא לקח חופש, במשך כל השנים.

לא להחזיר חללים

יש בפיזיקה דבר מעניין. נניח שיש לי מזוודה ואני מכניס לתוכה משהו. אני יכול להכניס עוד כמה חפצים ולדחוק את הראשון אבל יש גבול לכמות שאפשר לשים במזוודה או בכספת. אבל אם נפעיל לחץ כביר על עץ או על ברזל, יגיע שלב מסוים שבו המולקולות של החומר יישברו והמבנה של המתכת יתכווץ אל תוך עצמו. בלחץ מספיק חזק החלל יצטמצם והחומר יתפוס עשירית מהנפח שלו, כי בסך הכל רוב המציאות היא חלל ריק. יש באסטרונומיה דבר שנקרא ׳הננסים הלבנים׳. ישנם כוכבים שאינם גדולים מכדור הארץ, אבל יש להם משקל יותר גדול מזה של השמש. למה? כי זה כוכב שהחומר שבו התכווץ. קובייה קטנה מכוכב כזה שוקלת טון.

זה מה שהרבי אמר. מה עושים לבן אדם שצועק שאי אפשר יותר, שיש לו יותר מידי עבודה ומעמסה? העצה היא שייקח עוד. כן, ההוא שאומר שהוא עייף ושקשה לו, אז שמים עליו עוד מעמסה, ואם הוא צועק שהוא באמת לא יכול, אז שמים עליו עוד איזה עבודה אחת קטנה. ואחרי זה הוא צועק שאוי ואבוי, אין לו יום ואין לו לילה, אז אומרים לו אם ככה, תמלא את השעה שאינה לא יום ולא לילה... עד שהחלל הריק נמעך לתוך עצמו, הוא הופך להיות סוג אחר של חומר, חומר שיכול להכיל גם את הגמלים ואת החמורים, ואפילו חצי עיר. כבר לא אכפת לו, מפני שכבר כווצו אותו עד שאין בו הרבה חללים ריקים.

עבדיי הם!

כשאבותינו יצאו ממצרים היו להם חשדות, אבל הם לא ידעו כמה שזה הולך להיות קשה. הקב״ה לקח והוציא אותם מיד המצרים והם אמרו: ״זה טוב, אנחנו לא נהיה יותר עבדים לפרעה, נהיה אנשים חופשיים והכל יהיה נוח ונהדר״. אז הקב״ה אמר: ״אתם טועים, אני לא קניתי אתכם בשביל לעשות אתכם בריות חופשיות שמסתובבות בחלל, אלא: ׳כי לי בני ישראל עבדים׳״!

היה גבול למה שפרעה יכול היה לבקש מבני אדם. כמה ערים הוא רצה לבנות בארץ מצרים? בסוף היה נגמר המקום לפירמידות. אבל הקב״ה אומר: ״׳עבדי הם׳, עכשיו אתם הולכים להיות תחת היד שלי. אני יעשה לכם פירמידה כזו שהיא תעלה מכאן ועד לשמים. כן, והיא תלחץ עליכם״. פרעה היה איש קטן ומנומס אבל הקב״ה דורש מבני אדם פי עשר ממה שהוא דורש ממלאכים, כי הרי בשביל מה עשיתי אותך בן אדם? מלאכים יש לי הרבה, יש לי קו יצור זריז למלאכים.

מה זה בן אדם? מצד אחד הוא נקרא אדם מפני שהוא בא מן האדמה, ומצד אחר אמרו שאדם פירושו אדמה לעליון. אדם עומד באמצע, בין העובדה שהוא יצור ביולוגי לבין מהותו כבעל נשמה אלוקית. הקב״ה אומר לנו: ״כשם שלי אין מנוחה כך לכם אין מנוחה. כשם שאין סוף למעשיי כך למעשיכם לא צריך להיות סוף. הנוגשים של פרעה הם כלומניקים. אצל פרעה כמה עבדתם, 10 שעות ביום? אצלי תעבדו 24 שעות ביום וגם זה לא יספיק״.

כל מי שנחה דעתו מתואר של תלמיד חכם או ירא שמים צריך לדעת שמצד אחד מתחילים איפה שיכולים, אפילו בפחות מאפס, ומצד שני איפה גומרים? לא לפני שהופכים להיות כמו הקב״ה. תארו לעצמכם שמישהו אומר ״אני הייתי סגן ראש העיר של עפולה תחתית...״ - זה קטן! נגאלנו מלהיות עבדים קטנים של פרעה קטן, בשביל להיות עבדא דקודשא כריך הוא שזה הרבה יותר קשה והרבה יותר מסובך. לא מספיק להיות תלמיד חכם או ירא שמיים.

מצד אחד מתחילים איפה שיכולים, אפילו בפחות מאפס, ומצד שני איפה גומרים? לא לפני שהופכים להיות כמו הקב״ה.

אין גדול מעבד

אנשים שרים בפסח את ׳דיינו׳ עם כל הניגונים, אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, אבל הקב״ה לא הסתפק בכך ודחף אותנו קדימה. עכשיו אנחנו דמויות אחרות, ולעומת הדיינו יש ׳עד בלי די׳.

זה מה שהיה אצל הרבי מליובאוויטש. יותר מאשר בתורה שאמר, זה היה באישיות שלו - שאין די, ואין עד כאן. אין מנוחה ואין שלווה. אם אני לא מספיק שום דבר, אז אני צריך למהר פי שתיים, פי שלוש וארבע כדי להגיע ולהספיק את כל הדברים.

ביציאת מצרים הגענו עד ׳שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים״. אם למישהו יש לו איזה התחלה של גילוי שכינה אז לא צריך לחכות עד ליל הסדר, אפשר להתחיל כעת. במשך הדורות היו אנשים שדאגו שיהיה גילוי שכינה. איך דואגים שיהיה גילוי שכינה?

הלא הוא עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. אם הוא מתחבא אז אנחנו צריכים לשבור את כל המסכים בשביל להגיע אליו! קול דודי דופק ואם אני לא יכול לפתוח לו את הדלת אז אני צריך לעשות חור בקיר. ואני צריך לעשות את החור הזה כמה שיותר מהר, כי אני ישנה ולבי ער, לבי יוצא לקראתו. אז שהלב ייצא כמו שצריך לצאת, שיצא עם כל ההתעוררות, וחלילה לא מתוך איבה ולא מתוך שנאה אלא מתוך ידיעה שהעניין של ׳כי לי בני ישראל עבדים׳ זה התואר הכי גבוה שאפשר לתת. מה שקנה עבד קנה רבו, לא יכול להיות יותר גדול מזה!

(באדיבות גליון "קרוב אליך")