לא סוד הוא, כי אחת מהתופעות הנלוות לחגי תשרי הוא הגעתם של אלפי יהודים שבימים רגילים לא מקפידים על קלה כבחמורה להתפלל בבתי הכנסת. חל מתחברים יותר לתקיעת השופר, אחרים לניגוני הימים הנוראים ויש מי שדווקא השמחה הפורצת בעיקר בימי סוכות ושמחת תורה היא מה שמוצא מסילה ישרה לליבו.

גלעד הוא יהודי שכזה.

גלעד גדל במשפחה מבוססת ובורגנית שאיננה שומרת תורה ומצוות, לפחות לעת עתה, או כמו שהוא העיד לי "אפילו קידוש לא היו עושים אצלנו בבית". והנה, בשנים האחרונות גלעד חווה תהליך של גילוי מחדש של מקורותיו היהודיים, התחברות למסורת, ואפילו התחיל להניח תפילין מידי יום. השנה החליט גלעד לקחת את ביתו הבכורה, נופר, לראשונה בחייה לבית הכנסת בימים הנוראים, ומפלס ההתרגשות המשפחתי לקראת הביקור בבית מקדש-המעט הרקיעה שחקים.

"נו, אז איך היה בבית הכנסת?" שאלתי את גלעד במוצאי היום הקדוש, וחיכיתי לשמוע על התרגשות רוחנית, התלהבות של הילדה, ואולי אפילו איזה אלמנט שיזכיר את סיפורי הבעל שם טוב, בהם תפילתו הזכה של הילד, אם באמצעות אותיות ואם באמצעות קוקוריקו, הופכת את הקערה השמימית על פיה וחותמת את עם ישראל לשנה טובה ומתוקה.

אבל גלעד התחיל לגמגם בחזרה. שמר על איפוק. בסופו של דבר הסתבר כי הוא ובתו הגיעו לבית הכנסת שבו מקיימים בליל החג את "מכירות המצוות" – אותה מעין מכירה פומבית ומהירה שבה מחליטים מי יזכה לקיים את פתיחת ארון הקודש, העלייה לתורה וכדומה תמורת השתתפות כספית בהוצאות המרובות של החזקת בית הכנסת. "אתה מבין"?, הוא אמר לי בתחושת פספוס איומה, "כל השבוע נופר חלמה על בית הכנסת. חשבה שתראה את אלוקים, או לפחות מלאכים. ובמקום זאת, "נפלה" ישר לסוג של התמחרות למי יש ארנק יותר מלא. האכזבה שלה הייתה עצומה, והשפיעה על כל הביקור שלנו בבית הכנסת", הוא סיכם.

ניסיתי כמובן להסביר לו כי המטרה של "מכירת המצוות" היא קדושה בעצמה – לדאוג לתפקודו של בית הכנסת לאורך כל השנה בצורה תקינה ובריווח. כי מה לעשות, גם בתי כנסת משלמים חשבונות חשמל ומים למשל. גם ה"רוכשים" המתמודדים במכירה הפומבית לא עושים זאת כדי לנקר עיניים או להתנפח מגאווה – מטרתם היא באמת לזכות בזכות הרוחנית השמורה לאותה מצווה, ובמקביל כמובן לסייע לחשבון הבנק של בית הכנסת.

אבל תחושת החמיצות והפספוס נותרה עדיין באוויר.

שבועיים קדימה בלוח השנה. שמחת תורה.

כמעט 24 שעות של שמחה טהורה, ריקודים, אמירת 'לחיים' ושירה אדירה לכבוד יום ההולדת של התורה הקדושה עומדים להסתיים. וכמו בכל שיעור ראשון בבית ספר לתסריטאות, תמיד מסיימים את העלילה באלמנט הפותח שלה. או במקרה שלנו : שוב מכירה פומבית...

הפעם על הפרק הזכות להיות "חתן בראשית". לעלות לתורה בפעם הראשונה שבה קוראים בה בשנת תשע"ז את הפסוקים הראשונים של פרשת בראשית. ישנם כמה וכמה מוקדי קריאה כאלו בבית הכנסת, והגבאים המסורים מנהלים במהירות את התמחור על הזכות העצומה, למרות שלאחר אמירת ה'לחיים' לכבודה של התורה הם עצמם מתקשים לחשב בקלות כמה זה שתיים ועוד שתיים.

עליה אחת נמכרת. ועוד אחת. וגם השלישית, ולאחריה עוד חתן מוכרז. הזכות עולה סכום לא מבוטל, ולא תמיד יכול כל אחד לקחת חלק בעניין. עד שמגיע ספר התורה האחרון.

"תמורת הזכות להיות חתן בראשית בספר הזה, לא צריכים כסף. צריכים להתחייב ללמוד פרקי תניא ומאמרי חסידות בעל- פה", הם מכריזים.

ואם חשבתי שבמכירות הראשונות הסכומים היו גבוהים, כלל לא צפיתי את מה שהתרחש כעת: 'תחרות' עיקשת וניצחת בין כמה מתפללים, חלקם נערים בני לא יותר מ-15, על הזכות שלא עולה אפילו שקל. רק לימוד תורה. שמונה, עשרים, שלושים, ארבעים, ולבסוף, המספר הזוכה – 53! חמישים ושלושה מאמרי חסידות. בעל-פה! כבר יותר קל להתחייב לחמשת אלפים שקל...

היה במכירה הזו משהו נפלא. טהור ואמתי. שהרי הכסף שאתו אנחנו משתמשים כדי לקנות מוצרי צריכה – החל במקרר ומכונית וכלה בפתיחת ארון הקודש, הוא משהו שרק נלווה אלינו. עבדנו (או שאראלה ממפעל הפיס התקשרה), ולכן קבלנו אותו. אבל אותו נער או אברך שמוכן ללמוד כמויות עצומות של תורה כדי לקבל את הזכות להיות חתן בראשית, 'משלם' במשהו הרבה יותר פנימי, אמתי ותמידי. במשהו שכל מהותו טמונה בו.

החגים תמו. ימי השגרה שואבים אותנו במהירות, והפסוקים הראשונים של בראשית, כבר מפנים את מקומם לאברהם המקיים את לך-לך לארצך ולמולדתך. אבל אם עד היום חשבתי שהשורש לתחושת בטחון כלכלית טמון בכרטיס מאסטר-כארד בינלאומי שטמון לך בארנק, ומבטיח כי לא משנה איפה בעולם תנחת תמיד תוכל לגהץ אותו ולקנות את הצריך, ענייני המכירות של חגי תשרי עזרו לי להבין כי המפתח הוא אחר לחלוטין: התורה שלמדתי ואלמד, היא הביטחון הכלכלי האמתי שלי.

אם תרצו, ממש ישראלי-אקספרס.