אחת מהשאלות הקלאסיות שאני זוכר מימי ילדותי, היא השאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב: "למה הרבי לא עולה לארץ"? מי שקצת יותר בעניינים והבין שיש לרבי עוד הרבה עבודה בחו"ל, ניסח את השאלה בצורה עדינה יותר: "למה הרבי לא בא לביקור בארץ"?

הרבה תשובות ניתנו לשאלה הזאת, אך למעשה השאלה הזאת היא חלקית בלבד. העובדה שהרבי מעולם לא ביקר בארץ מהווה רק ביטוי אחד ל'צמצום' גיאוגרפי מדהים שבו חי הרבי במשך עשרות בשנים.

כי הרבי מעולם לא היה בארץ ישראל, אך גם לא היה מעולם בחופי פלורידה, רגליו גם לא דרכו בחוף המערבי וגם לא חצה את הגבול הקליל שבין ארצות הברית לקנדה; שלא לדבר על אוסטרליה, דרום אמריקה, המזרח הרחוק ואפריקה. אפילו כשנשיא ארצות הברית הזמין לאירוח ממלכתי בוושינגטון – דחה הרבי את ההזמנה.

למעשה, במשך עשרות שנים – מאז קיבל הרבי על עצמו את עול ההנהגה (בשנת 1950) ובמידה מסויימת אף קודם לכן – לא יצא הרבי מה"משולש" הכולל שלושה קדקדים: הראשון הוא בית מדרשו המפורסם ב-770 איסטערן פארקווי; השני הוא הבית הפרטי של הרבי ושל רעייתו הרבנית ע"ה, הממוקם במרחק לא יותר מחמש דקות הליכה; והשלישי הוא ה"ציון", מקום מנוחתו כבוד של חותנו הרבי הריי"צ ע"ה, מרחק נסיעה של כשלושים דקות, שם היה הרבי עומד ומעתיר בתפילה.

בשנים הראשונות לנשיאותו היה הרבי יוצא מפעם לפעם לביקורים קצרצרים באולמי שמחות או לנחם בבתי אבלים באזור ברוקלין; אולם די מהר פסקו גם הביקורים הללו ובמשך כשלושים שנה ברצף לא יצא הרבי ממקומו הקבוע אלא פשוט היה שם כל הזמן.

[מספרים כי אחד מזקני החסידים אזר עוז ושאל את הרבי על כך שהוא אינו יוצא לנופש מפעם לפעם, כשם שהאדמו"רים שלפניו בשושלת חב"ד היו יוצאים מפעם לפעם ל'נאות דשא' (באידיש: "דאטשע") במטרה להחליף אווירה ולאגור כוחות. הרבי חייך והשיב, כי בדורות עברו החסידים היו שוקדים בלימוד ובתפילה כך שהאדמו"ר היה יכול להרשות לעצמו לצאת לנופש, ואילו בדורנו החסידים יוצאים לנופש כך שלפחות האדמו"ר צריך להישאר על משמרתו...].

*

הרבי מיעט מאוד לדבר על עצמו ועל הנהגותיו. אך הנהגה זו של שיגרה קבועה והעדר מוחלט של יציאות ונסיעות זכתה להתייחסותו של הרבי, לא כהתייחסות להתנהגותו האישית אלא בתוך דברים שדיבר על צדיק מפורסם שחי בדורות קודמים.

מי שקרא קצת על תולדות תנועת החסידות, יודע שהראשון והמייסד של התנועה היה רבי ישראל בעל שם טוב, אולם את התנופה הגדולה להתפתחות החסידות נתן תלמידו – רבי דובער, 'המגיד ממזריטש'. כשהיה הרבי מדבר על שני גדולי עולם אלו, הזכיר לעתים קרובות את ההבדל בדרך בה הם הנהיגו את עם ישראל: הבעל שם טוב היה מרבה בנסיעות וביקר במקומות רבים (סיפורים רבים מסופרים על נסיעות אלו, על אלכסיי העגלון והסוסים שהיו מלומדים בניסים...), ואילו תלמידו המגיד ממזריטש לא יצא ממקומו אלא כולם הגיעו אליו.

הרבי היה מדגיש כי מדובר בשתי דרכים של הנהגה, לכל אחת מהן יש את מעלותיה שלה. המעלה בדרכו של המגיד ממזריטש היא העיקרון של המיקוד המקסימלי. כשאתה נוסע מפה לשם ומשם לפה, אתה פחות מרוכז ופחות ממוקד בנקודה, ואילו כשאתה נמצא כל הזמן במקום אחד – אתה יותר דבק ומחובר למה שאתה צריך לעשות באמת. בעניין זה היה הרבי מצטט שלוש מלים מדברי שלמה המלך בספר קהלת (י, ד): "מקומך אל תנח" - אל תעזוב את המקום שלך, תישאר בו ככל האפשר.

נראה איפוא כי הרבי אימץ עיקרון זה של "מקומך אל תנח", וכך נוצר מצב שבעוד שלוחיו הגיעו לכל מקום בעולם ותמונתו מתנוססת במאות אלפי בתים ברחבי העולם – הרבי עצמו נשאר באותו מקום גיאוגרפי.

*

כמה מהמערכות הציבוריות שניהל הרבי, מתחברות אף הן עם המלים הללו – "מקומך אל תנח".

בשנות הששים התחילה בעיר ניו יורק 'מגפה' של נטישת שכונות יהודיות לטובת שכונות אחרות. כך, לדוגמא, שכונת 'ברונזוויל' הידועה, שהייתה מאוכלסת באלפי יהודים שהגיעו מאירופה, התרוקנה בשל כניסה של משפחות שחורות לשכונה. בתי כנסת נסגרו מחוסר מתפללים, מוסדות יהודיים נמכרו לגויים, והיהודים שבשכונה עברו ל'בורו פארק' או ל'פלטבוש'. הרבי ניהל מאבק חרמה נגד ההגירה השלילית הזו. כשהגיעה ה'מגפה' גם לשכונת 'קראון הייטס' (השכונה שבה נמצא בית-מדרשו ומקום מגוריו של הרבי), קרא הרבי לשומעי לקחו לא לקחת בה חלק. לא למכור את הבתים, לא לעזוב את בתי הכנסת, לא לסגור את מוסדות החינוך. רבים מהחסידים נשארו אז כיהודים בודדים ברחובות ששרצו בפשע ובאלימות, אך העמידה האיתנה הזו הוכיחה את שלה ובסופו של דבר המגיפה נעצרה ומאז השכונות היהודיות לא נעזבות אלא רק הולכות ומתבססות.

דרישה בלתי מתפשרת דומה אף הציב הרבי בפני רבנים ומנהיגים יהודיים מקהילות שונות בחו"ל שלעת זקנה רצו להגשים חלום ישן ולצאת לפנסיה בארץ ישראל. הרבי עשה ככל שביכולתו לעצור את התופעה הזאת, תוך שהוא טוען: "מקומך אל תנח"! בתור מנהיג יש לך אחריות על המקום שבו אתה נמצא. נוכחותך חשובה לכל הקהילה. איך אתה חושב לעזוב?!

שמעתי על יהודי שחי באחת ממדינות דרום אמריקה, שבגיל מבוגר ביקש מהרבי הסכמה לעבור ולהתגורר במרכז היהודי הגדול שבניו יורק. הרבי לא הסכים, והסביר שאמנם אין לו תפקיד רשמי בקהילה היהודית הלא-גדולה שבמקום מגוריו, אך עצם העובדה שבשבת הוא מסתובב ברחוב עטוף בטלית – מחזקת את הרגש היהודי אצל כמה שכנים הצופים בו מהחלון. "רק בשביל זה עליך להישאר!"... – דברי הרבי.

*

בזמננו נראית מגמה של חוסר יציבות נפשית. קשה לאנשים להיות ממוקדים ולשמור על שיגרה קבועה; תמיד לא יהיו מרוצים מהמקום בו הם נמצאים, יחפשו כל הזמן להחליף, לגוון, העיקר לא להישאר היכן שבאמת צריך אותם.

נתבונן איפוא ונלמד מהרבי כיצד יש לדבוק במטרה בצורה עקבית ומתמדת. להתנהג ממש כמו הרבי – להישאר באותו מקום עשרות שנים בלי לצאת ללילה אחד של נופש במלון... – יהיה לנו קשה ואולי אף בלתי אפשרי, אולם בהחלט ניתן לקבל השראה מדרכו ולהיות יותר ממוקדים במקום שבו אנו נמצאים, פחות לפזול למקומות אחרים ואולי אפילו לוותר פה ושם על טיול או נסיעה לטובת דברים חשובים והכרחיים יותר.

אבי שיחיה – הרב יעקב רייצס, כיום רב המושבה 'יסוד המעלה' שבגליל – זכה להיות 'שליח' של הרבי לכמה 'שליחויות'. הוא נולד בניו יורק למשפחה חסידית, גדל במוסדות החינוך שם, וכשהגיע לגיל 19 נשלח עם עוד כמה חברים לחזק את מוסדות החינוך של חב"ד באוסטרליה. השליחות הייתה לשנתיים רצופות, והרבי לא התיר להם לבוא במשך התקופה אף לא לביקור קצרצר בחצר הרבי או אצל בני משפחתם שבניו יורק.

אבי מספר כי במהלך אותן שנתיים התחתנה בניו יורק אחותו של אחד מחבריו לשליחות. הייתה זו משפחה מבוססת מבחינה כלכלית, ואביו של אותו חבר ביקש מהרבי שבנו – אח הכלה – יבוא לחתונה. הוא אמר לרבי שאין לו בעיה של מימון, והוא ידאג לכך שהבן יבוא ליום-יומיים בלבד ומיד יחזור לשליחותו באוסטרליה. הרבי השיב: הבן שלך, ברוך השם, עסוק בלימוד ובמעשים טובים; למה צריך לבלבל אותו באמצע?...

לאחר שהסתיימו השנתיים של השליחות באוסטרליה חזר אבי לניו יורק, ולאחר כשנה צירף אותו הרבי לקבוצה הנוסעת ל"שליחות" לארץ ישראל. הפעם הם קיבלו הוראה שלא לצאת מהארץ למשך שלוש שנים רצופות. במהלך תקופה זו התחתן אחיו הבכור של אבי בניו יורק, וכמובן אבי לא השתתף בחתונה; בהמשך התקופה התחתן אבי בעצמו בארץ, ושני אחיו – שהיו באמצע לימודים – לא הגיעו לחתונה. מצד החתן הגיעו איפוא רק אביו ואמו ואחות אחת בלבד.

נכון, אולי לא כולם נדרשים לנהוג כך (בשלב מאוחר יותר הרבי עצמו התבטא כי בנושא נסיעות לשמחות משפחתיות "השתנו העיתים"), אך יחד עם זאת המסר הכללי עדיין נשאר: תהיה ממוקד במקום בו אתה נמצא ופועל, אל תמהר לנסוע למקומות אחרים – "מקומך אל תנח"!