כאשר עשה רבי אלעזר בן רבי שמעון את דרכו מבית רבו לביתו, הייתה דעתו זחוחה עליו: בבית רבו הוא הקדיש זמן רב ללימוד התורה ורכש לעצמו ידיעות רבות. הוא רכב לאיטו על החמור על שפת הים כשהוא נהנה מן האויר הצח.

"שלום עליך, רבי" קרא לעברו אדם והפריע את רצף מחשבותיו. רבי אלעזר הביט לראות מי הוא זה המקבל את פניו וראה אדם שהיה מכוער בצורה יוצאת דופן. "ריקן שכמוך!" הוא השיב, "כמה מכוער אתה! האם כל בני עירך מכוערים כמוך?"

"אינני יודע" השיב לו המכוער. "אך בבקשה ממך: גש נא לאומן שיצר אותי, לך נא לבורא העולם ואמור לו: 'כמה מכוער כלי זה שיצרת'!"

רבי אלעזר הבין מיד כי הוא שגה בדיבורו. הוא מיהר לרדת מן החמור ולהשתטח ארצה לפני המכוער. "אנא, מחל לי! סלח לי על שפגעתי בך!"

אך המכוער בשלו. "אינני מוכן למחול לך, עד שתגש לאומן שברא אותי ואמור לו 'כמה מכוער כלי זה שעשית'!"

את יתרת הדרך לא עשה רבי אלעזר על החמור אלא הוא פסע בעקבותיו של האדם בו פגע מחוסר תשומת לב.

כאשר הוא שב לעיר מגוריו חיכתה לו קבלת פנים מפוארת: בני העיר יצאו לקראתו כשהם קוראים לו ביראת כבוד "רבנו ומורנו"!

"למי אתם קוראים רבנו?", ביקש המכוער לדעת. "לרב הגדול שפוסע אחריך" השיבו לו בני העיר. "אם זה רב" קרא האדם המכוער בכעס, "אל ירבו כמותו בישראל!"

בני העיר ביקשו לדעת מדוע הוא כועס, והוא סיפר להם על הפגישה עם רבם על שפת הים.

"למרות שהוא פגע בך, אנא מחל לו" הפצירו בו בני העיר, "שכן הוא גדול בתורה."

"רק בשבילכם אמחל לו, אך בתנאי שלהבא הוא יזהר בדבריו" השיב להם.

המאורע כולו הותיר רושם עז על רבי אלעזר, ומיד כשנכנס אל העיר הוא ניגש לבית המדרש שם דרש בפני הנוכחים:

"לעולם יהיה אדם רך ונעים לבריות כמו הקנה, ולא קשה כמו הארז. שכן בזכות רכותו של הקנה הוא זכה ומייצרים ממנו קולמוס לכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות."

והיו בין חכמינו זכרונם לברכה שגילו כי האדם המכוער היה לא אחר מאשר אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שבא ללמד את התנא הגדול לקח חשוב: גם אם אדם למד הרבה תורה, עליו לדעת לאהוב ולהעריך את יצורי כפיו של הבורא.