דת ומדע: האם הם יכולים להסתדר? מה המדע חושב על הדת?

מתוך ראיון שערך יוסף בנטואיץ', חתן פרס ישראל לחינוך, עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ).

י. בנטואיץ: דת ומדע: מה הבעיה? המדע מציג לפנינו תמונת העולם כמורכב מחלקיקים הנעים הנה והנה לפי חוקי פיסיקה בלבד. בתמונה זו, אין מקום לאלוקים. יתר על כן, האנשים רואים את המדע כמוכח על ידי נסיון, על ידי תצפיות, אשר כל אדם יכול לחזור עליהן, ואילו הדת נשענת כביכול רק על כתבי קודש, שיש בהם אמנם הרבה דברים שגם אדם מודרני יכול לקבל אותם, אבל יש בהם גם דברים שאינם מתקבלים על דעתו של אדם מודרני. בקונפליקט הזה בין דת ומדע, האדם המודרני לעתים קרובות נבוך.

הרב שטיינזלץ: קודם כל, דומה שהבעיה נובעת משום שהמדע נטל לעצמו – מוטב לומר: הטילו עליו – דברים שאינם בעצם בתחומו ומתפקידו, ואינם עניינו, של המדע. בפועל, לגבי אנשים אלה, שאינם אנשי מדע, המדע ממלא פונקציה פסבדו-דתית, וזאת בשעה שהמדע כשלעצמו, לפחות מנקודת ראותם של אנשי מדע, אינו מתיימר ואיננו מנסה להגיע לתחומים אלה.

דומני שספרי המדע הפופולארי הם מן הגורמים ההרסניים ביותר, הן לגבי תפיסת המדע והן לגבי מעמדו של המדע ביחס לדיסציפלינות אחרות. ובכלל זה, הנובלה הפסבדו-מדעית, הסיפור ההיסטורי על הרקע המדעי – אלה טעונים מטען סמוי של אידיאות פילוסופיות, אשר אפשר לבדוק אותן או להתמודד עמן כשלעצמן, אלא שהן אינן מוצגות כאידיאות לעצמן ובפני עצמן, כי אם על בסיס מדעי כביכול, כאילו היו נובעות מתוך המדע.

אני חושב שיהיה בזה משום המחשה של דברי, אם אביא תוצאה של סקר שנערך לפני שנים אחדות בארצות הברית בין מלומדים שונים באוניברסיטאות ביחס לשאלה של אמונה. הסקר עסק בבעיות שונות, אך בין השאר נשאלה השאלה: "האם אתה מאמין במציאותו של בורא עולם?" התברר שהיה פילוג מעניין מאד מבחינה זו בין אנשי מדעי הטבע ובין אנשי מדעי הרוח. רוב אנשי מדעי הרוח אמרו שאינם מאמינים, ואילו רוב אנשי מדעי הטבע טענו שהם מאמינים. אבל אולי הנקודה המעניינת ביותר בדבר הזה הייתה, שבעקבות שאלה זו באה שאלה נוספת: "מדוע אתה מאמין – או לא מאמין – במציאותו של בורא עולם?" התשובה הנפוצה ביותר בין אנשי מדעי הרוח הייתה: משום שהמדע הוכיח שאין בורא לעולם.

נדמה לי שהסיפור הזה הוא אופייני. אנשי המדע יודעים במידה רבה גם את מגבלותיו של המדע. אנשי מקצועות אחרים נשבים לתפיסת המדע כמין מכלול שבכוחו לפתור את כל הבעיות, וממילא הם אינם יודעים, לא רק שלמדע אין מחשבה שלילית בעניין הזה של אמונה, אלא שהמדע מעיקרו אינו מתיימר לעסוק בתחום הדתי.

כדי להבהיר את הדברים הללו יש לברר מהו תחום השאלות שמדע בכלל, או מדע מסוים, מנסה לענות עליהן. כבר לפני דורות רבים גורש מושג התכליתיות מן המדע. שאלה זו שהיא, כמדומני, שאלת מפתח של ההגות הדתית, נתפסת כשאלה "בלתי-מדעית". אמנם בתחומים מסוימים בביולוגיה מעולם לא גמרו לחלוטין לבדוק או לחקור בעניין זה של תכליתיות, אפילו בהקשר של המדע כמדע. אך שאלת התכליתיות, כפי שאני תופס אותה, היא שאלה בלתי מדעית. אין אני טוען בכך ששאלה זו היא חסרת משמעות, או שהיא שאלה חסרת ערך. אני רק מגדיר בפשטות ששאלה מסוימת איננה משתייכת לתחום הממדים של המדע, בתור שכזה.

המדע ללא ספק מגדיר את תחום השאלות שלו. אביא דוגמה או שתיים להבהיר את הדבר הזה.

אם אנחנו לוקחים, למשל, תחום כמו מתימטיקה בהיקף הרחב שלה, הרי זהו אחד המקצועות שלא רק ששאלת התכלית אין לה מקום בו. בתחום המתימטיקה, גם שאלת הסיבה אין לה כל משמעות. ולכן אם מישהו שואל מה היא סיבתם של דברים מסוימים, התשובה תהיה שהשאלה היא חסרת כל משמעות מנקודת הראות של המתימטיקה. המתימטיקה איננה עוסקת בחקר של סיבות. ממד הזמן כפלוס או כמינוס אינו משמש בתחום החשיבה של מתימטיקה, ומשום כך שאלת הסיבתיות היא שאלה חסרת משמעות מתימטית. אין זה אומר שהיא חסרת משמעות כללית או מדעית, אלא שתחום זה של ידע, תחום המתימטיקה, מגביל את עצמו לשאלות ללא ממד של זמן. ומשום כך שאלה הקשורה בזמן, בין לגבי סיבה ובין לגבי תכלית, אין לה משמעות.

אביא עכשיו דוגמה מצד אחר. כשאני טוען שלשאלות רבות אין משמעות מדעית, או שהן שאלות מדעיות, אני קובע בזה עובדה שהיא חסרת מטען ערכי, אני קובע עובדה. הרי זה כאילו הייתי אומר: מה מקומה של המערכת הקופרניקאית מנקודת הראות של הסנדלרות. שאלה זו היא חסרת משמעות. ובוודאי כך הדבר, אלא שהדבר אינו מונע מהשאלה להיות שאלה משמעותית בהקשר אחר, שלא מתוך נקודת הראות של הסנדלרות.

ולכן, מאותה בחינה, העובדה ששאלות מסוימות הן חסרות משמעות מבחינה מדעית, קשורה בעצם לגבולותיו של המדע. היא איננה מפחיתה מערכו כמדע; היא רק מעמידה אותו במקום הראוי כעונה על שאלות מסוימות. לא רק שאינו מסוגל לענות על שאלות אחרות, אלא שאינו מנסה כלל להתמודד עם בעיות שמחוץ לגבולו. השאלות האם אני אוהב או אינני אוהב את מישהו, הן באותה מידה שאלות חסרות משמעות מדעית כמו השאלה האם דבר מה הוא יפה או אינו יפה. מהבחינה הזאת, השאלה בדבר הטוב כמוה כשאלה בדבר היפה, ובדבר מרחב גדול מאד של נושאים שהם בעלי משמעות אנושית, ולפעמים חשובים מאד מן המשמעות האנושית – אין להם מקום בתוך החשיבה המדעית. ומשום כך, בסופו של דבר, דומני שאולי הבעיה המרכזית בתקופה שלנו היא למיתוס של המדע, המיתוס ההופך את המדע יותר ויותר למעין דת – כלומר, למערכת כוללת, שמתפקידה כביכול לספק תשובות לכל השאלות ובעיות המשמעות בכללן, בזמן שהמדע כשלעצמו איננו מסוגל לעשות זאת מעצם מהותו. אנשי המדע הרציניים אינם מתיימרים לעשות זאת, שכן הם יודעים את מגבלותיו של המדע! ורק אלה שיש להם פחות הכשרה או הבנה בדבר המגבלות של המדע, הם הנתפסים מהר יותר לפולחן הזה של המדע כדת אחרונה.

הקושי הזה כבר מוכר לאנשים שונים, אם כי לא באופן הראוי. כלומר, אנשים מתחילים להבין שעליונות מדעית, או ידיעה מדעית, איננה בהכרח ערובה ליתרון בכל תחום או שטח אחר. תופסים גם שהמדע כשלעצמו איננו יוצר אנשים טובים יותר, ואפילו אנשים חכמים יותר. המדע יוצר שיטות משלו, יוצר או מחנך אנשים המסוגלים לטפל בו, אבל איננו יכול לצאת מעבר לתחום זה.

הבעיות הללו הובאו לידי ביטוי בתופעות כמו הטלת הפצצה האטומית בעבר, או בהווה – בעיית המכאניקה הגנטית. אנשים כבר מבחינים שהמדע כשלעצמו איננו נותן תשובה לשאלה מה לעשות בדברים, כיצד להשתמש בדברים. מבחינה זאת המדע הוא אדיש, כשם שפטיש או מעדר הם רק מכשירים שאין להם מטען ערכי מסוים. יכולים להשתמש בהם למטרות טובות ומועילות, ויכולים להשתמש בהם למטרות מזיקות. הדבר לא יגרע מתועלתו של המכשיר; הוא יכול רק לשנות את התייחסותו של המחזיק בו.

זהו, כמו שאמרתי, רק צד אחד של הבעיה, שהוא הצד החיצוני יותר. הצד הפנימי הוא, שהמדע איננו עוסק בכל תחום הבעיות המסגלות מישהו לענות על השאלות הללו, אם דבר-מה הוא טוב או אינו טוב, או לאן מוליכים דברים, ולא רק מאין הם באים. ככל שהבנה טובה יותר של הגבולות הללו תהיה קיימת, תהיה נפוצה יותר בין בני-אדם – ולאו דווקא אלה העוסקים בפילוסופיה של המדע, או החוקרים במהותם של מדע ובעיות יסוד של היפותזות מדעיות וכיוצא בזה – כן תבוא בהירות מסוימת לעולם.

בהירות זאת תסייע להעמיד קודם כל את הדברים על מכונם. היא תעמיד שאלות מסוימות כשאלות שהן בתחום שהמדע יוצר לעצמו, כלומר בתחום ההגבלה המדעי המצומצם. הבהירות תקל על ההכרה בכך ששאלות היסוד של החיים – הקשורות בבעיה מה לעשות לא רק בטכנולוגיה אלא במכלול הידע: מה אני עושה בו, כיצד אני משתמש בו; או בסך הכל בעיית הטוב והרע, כמו בעיית הסיבה והתכלית - הן כשלעצמן בעיות אחרות, וצריך לגשת אליהן ולטפל בהן מתוך נקודת מוצא שונה, שהיא לא נקודה מדעית. ולא משום שהיא אנטי מדעית אלא, כפי שאמרתי, משום שהמדע איננו מקיף את התחומים הללו לפי ההגדרות העצמיות שלו.

י. בנטואיץ: כל מה שאמרת הוא נכון בנוגע למגבלות המדע. אבל הומניסט היה יכול לומר: אני מסכים שאת המושגים של טוב ורע אני מקבל ממקום אחר – מהספרות, מהמוסיקה וכד', אבל איני זקוק להשערה הזאת הנקראת "אלוקים". שאלה זו קשה יותר, לא מספיק להוכיח מדע - לא! מה - כן? בגיליון האחרון של "פתחים" כתבתי רשימת ביקורת על הספר "תיאולוגיה נוצרית". המחבר, ג'ון היק, אומר: נעשו ניסיונות רבים להבדיל בין תחומים שונים, ולטעון שהדת היא נורמטיבית אבל לא קוגניטיבית. היא נותנת הכוונה לחיי האדם, ערכים, אבל לא ידיעות מהימנות על הממשות בעולם: אין לה בסיס קוגניטיבי. הוא דוחה גישה זו, באומרו: אם אנחנו לא מאמינים שיש ישות אשר נקרא לה "אלוקים", אזי כל הטקסים הדתיים הם פשוט בלתי הגיוניים – כמו מישהו המושך שיקים ללא כיסוי. אם כל הצד הקוגניטיבי נפתר בדרך מדעית, אין לדת בסיס קוגניטיבי.

הרב שטיינזלץ: אני מסכים שברגע שנוטלים מן הדת את ההכרה בישות ממשית, היא הופכת להיות כמעט שורה של טקסים מאסוניים – כלומר, טקסים שרוב רובם של העוסקים בהם כאילו משחקים בטקס לשם טקס, וזה לא אמיתי.

אולם טענתי הייתה כי אם מישהו מנסה לסלק את הקדוש-ברוך-הוא ממקומו, אין הוא עושה זאת, לאמיתו של דבר, על-ידי מדע יותר משהוא עושה זאת - נאמר, בתקופת האבן הקדומה – על-ידי האש והגלגל. התפיסות של מכשף בושמני ושל פרופסור לפיסיקה לגבי היקפו של העולם יכולות להיות שונות, אבל שתיהן יש להן אותו צד של הגבלה מצד עצמן, והוא שהן אינן עוסקות כשלעצמן במטאפיסיקה.

הזכרתי במיוחד את המכשף, משום שהמדע תופס כעת יותר ויותר את המקום שתפסו המכשפים בחברות שונות, ודווקא בחברות דתיות. איש המדע בימינו הוא האיש המחזיק במוסרותיו של העולם ומשעבדו, כביכול, לרצונו של האדם – של הלקוח המבקש סם אהבה, או פצצת מימן קטנה – ובאותה מידה אין אלה מתמודדים עם עיקרי הבעיות האנושיות.

אך בעיית היסוד של מה שקוראים "מדע ואמונה" הייתה, יותר מאשר במקרה אחד, פרי הצטלבות של מאורעות שפעלו בשני כיוונים יחד. למשל: תקופת הפריחה המדעית במאה השש-עשרה הייתה מלווה בגישות תיאולוגיות-פילוסופיות מסוימות, שגם הן כבשו את עולם המחשבה. משום כך נוצר קשר, שלדעתי הוא בעיקרו קשר אסוציאטיבי, בין מה שקוראים התפיסה ההומאניסטית-האתיאיסטית לבין המתודה או הגישה המדעית. רבים מן האנשים שהיו בין היוצרים הגדולים של המדע, גם באותן התקופות, היו אנשים מאד דתיים. דווקא בירושלים מצוי משום-מה האוסף הגדול ביותר של כתביו התיאולוגיים של ניוטון. יש כמה מחקרים יפים ומעניינים על גישתו, "הניוטונית" בטיבה, לבעיות של תיאולוגיה, למן ספר דניאל עד לבעיות המסתורין של המציאות.

אלא שהשאלה הזאת, ההומאניסטית-האתיאיסטית, אין לה ולא כלום עם המדע, חוץ מאשר שיתוף בתקופה – או, לפעמים, שימוש לא ראוי בכלים של המדע, ובעצם – בפרזיולוגיה המדעית. אביא דוגמה אחת. אחת ה"דתות" ה"מאורגנות" והיציבות ביותר במאה שלנו, היא הקומוניזם, המבוסס על ההנחה שהמרקסיזם כפילוסופיה הוא אמיתי משום שהוא השקפה מדעית. לאמיתו של דבר, היו ותהיינה מספר גדול של שיטות כלכליות או היסטוריות, היכולות להשתמש באותם הכלים ומגיעות למסקנות שונות לחלוטין. אלא שהתפיסה האתיאיסטית הפרטית של ענף הגליאני מסוים קיבלה ביטוי בתוך הנוסח המרקסיסטי. תפיסת עולם זו היא אפוא תפיסת עולם פרטית, אידיאליסטית במהותה, ודבר אין לה עם מתודה מדעית, אפילו עם יסודות התיאוריה הכלכלית המרקסיסטית.

האתיאיזם, בכל צורותיו, של אדם שאומר שהוא איננו נזקק לקדוש-ברוך-הוא מטעם זה או מטעם אחר, איננו קשור במדע ואיננו יונק מן המדע. באופן פרדוקסאלי, אין כמעט דבר חדש באתיאיזם המודרני שלא נאמר כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה, אי-שם ביוון. האתיאיזם ההומאניסטי, שהוא במידה מסוימת חלק מנוסח הרנסאנס, הוא תופעה היסטורית פילוסופית ודתית, ויש מקום לדון אותו כשלעצמו. והוא חוזר לאותה שאלת בראשית, של זה שאמר "אין אלוקים". השאלה הזאת איננה חדשה, היא מופיעה גם במזמורי תהלים. והטיעונים בנושא זה לא נשתנו במידה ניכרת מאז ועד עכשיו.

בכלל, מתברר שיש מעט מאד דעות חדשות. אנשים מבחינה זאת מאד לא אוריגינאליים, והם חוזרים לדברים ישנים. דברים הנראים כעת מודרניים – כלומר, ביטוי של תקופה – הם למעשה חוזרים, במחזורים או שלא במחזורים, על תופעות עתיקות יומין, שימיהן אולי כימי האנושות הזוכרת את עצמה. כך שהחפיפה-כביכול בין עולם מודרני מדעי טכנולוגי, לבין שיטה מסוימת של מחשבה ביחס למהות העולם ולטיבם של דברים, היא בעיקרה צירוף כוזב של שתי תופעות שאיננו מחויב המציאות. כי אפשר לראות כיצד כל אחת מהן קיימת גם באופן היסטורי כשלעצמה, וגם באופן מחשבתי היא עומדת על מבנה גדול לעצמה. במובן הזה השאלות של סדר העולם, השגחה פרטית, שכר ועונש, תורה מן השמים, והתגלות – בכל אלה לא התחדש דבר במשך תקופה ארוכה מאד, לפחות מאז הימים שהתנ"ך קיים. וזה, לא רק משום שמצב הרוח איננו שונה, או האנושות איננה שונה עד כדי כך, אלא עיקריהן של השאלות אינם שונים. הלבטים הם לבטים אנושיים. בעייתו של האדם בעמדו מול הקדוש ברוך הוא, היא אותה הבעיה שהייתה קיימת מאז שהאדם זוכר את עצמו. אותה בעיה ואותה השאלה – באיזו מידה יכול אדם לחיות בכלל ללא אלוקים.

ואם שוב תורשה לי סטייה, הייתי אומר שהתשובה לשאלה הזאת גם היא שלילית. מסתבר, כפי הנראה, שאדם איננו מסוגל לחיות ללא אלים. מבחינת המציאות הקיימת, ובחתירה קצת יותר פנימית וקצת יותר מעמיקה אל תוך ההומניזם האגנוסטי, נמצא שהאתיאיזם איננו מצב יציב.

אינני טוען שהאדם או המין האנושי חייבים בהכרח להגיע דווקא לאמונה נשגבה; אבל אני אומר שמתוך עיון בפעולתם של אנשים, במנגנונים המפעילים את האנשים, באופנים שבהם אנשים חושבים ודנים בדברים ומתייחסים אליהם, נוכחים אנו שוב ושוב, שלמעשה אתיאיזם אמיתי כמעט שאינו קיים. מה שקיים הוא המרה של אלים. ואותם הדברים, שבמחשבה מפוכחת מהותית הם פילוסופיות טכניות, מקבלים בתוך התודעה – ועוד יותר מזה מתחת לסף התודעה – את אותו מקום שתופס האל הישן. ואין ביניהם הבדל אלא בכך שבמקום העיסוק בתיאולוגיה גלויה, שהיא צורה של האיש המאמין, קיים עיסוק בתיאולוגיה סמויה, שהיא מעיסוקו של זה הקרוי "לא מאמין".

לפעמים נדמה לי שההבדל המרכזי בין ירא-השמים מן הטיפוס הישן לבין האיש הרואה את עצמו כאדם חופשי ומשוחרר ומלא בכל היכולת להגות ולחשוב ולפעול לפי הטוב והיפה – נאמר בנוסח היווני – הוא שיש רק המרה של תיאולוגיה מונותיאיסטית בתיאולוגיה פוליתיאיסטית, או המרה של תיאולוגיה בדימונולוגיה, ולא הרבה מעבר לזה.

אם להעמיד הדבר בצורה עוד יותר חריפה הייתי אומר, שגם האיש הקורא לעצמו הומניסט-אתאיסט איננו אתאיסט, אלא במובן זה שהוא איננו מקבל מסגרת דתית שבתוכה הוא נמצא בסביבה הקרובה שלו. אזכיר רק שטאקיטוס האשים את היהודים באתיאיזם, בטענה – המוצדקת – שהם כופרים בכל האלים. יש לי לא פעם רושם שהאתאיסטים של עכשיו הם אתאיסטים כמעט באותה מידה. כלומר, הם כופרים באותה דמות שמקובלת על אחרים כאלוקים, אבל לאמיתו של דבר יש להם אליל, או אלים, של עצמם, ואלים אלה אינם יותר רציונאליים או ברי-משמעות מאשר אלה שאותם הם מחליפים.