בקריאת "שמע ישראל" המפורסמת קיימות שלוש פרשיות: "שמע", "והיה אם שמוע" ו"ויאמר". נושא אחד מעניין מופיע בשלוש הפרשיות אך בכל פעם בצורה אחרת, נושא ה"לב".

בפרשה הראשונה מצווים אנו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך". בפרשה השנייה הלב מופיע גם בהקשר אחר וקשה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", ובפרשה השלישית זה עוד יותר מפחיד: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".

מה קרה לו, ללב הטהור והאוהב מהפרשה הראשונה?

פותחים באידיאל

"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - הפרשה הראשונה מסמלת את האידיאל שכל אחד מחויב להגיע אליו בתפילה. לאחר התבוננות בדברים המעוררים את האהבה, יהודי יכול ולכן גם חייב להגיע לאהבת ה' בכל ליבו ממש, ואפילו בשני יצריו. גם היצר הרע יכול להימשך לאהבת ה', וכפי שחז"ל אומרים "בכל לבבך – בשני יצריך".

זוהי עבודת ה' של קריאת שמע ואיתה אנחנו ממשיכים לתפילת שמונה עשרה בה אנחנו קדושים ומנותקים מכל ענייני חול ומהשפעת היצר הרע.

קל זה לא יהיה

אבל דווקא כאן, בשעת השיא, אומרת לנו התורה בפרשה השנייה של קריאת שמע: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם". התורה מתייחסת לזמנים נוספים, כשאדם מסיים את תפילתו ויוצא לעמל יומו הוא איננו מרוכז ומקודש כמו בבית הכנסת ולכן עליו להישמר מאוד. בקלות עלול הלב להתפתות לדברים אחרים, עד כדי נפילה לעבודת אלילים ח"ו - אלילים ממש ואלילים שהם ביטוי לכל הדברים שמחוץ לגבול הקדושה, להבל ולריק.

חשוב לדבר על זה כאן, עוד בזמן שבו האדם כן מופרש וקדוש – בזמן השיא של התפילה. כבר אז הוא מוכרח לשנן לעצמו שיש זמנים קשים בהם היצר בוער, ועליו מוטל יהיה לרסנו. קל זה לא יהיה. אהבה עלולה להתאדות ואצל רוב בני האדם היא אכן מתאדה לאחר התפילה. לכן, לא מספיק להשתמש באהבה העצומה של הפרשה הראשונה ויש להוסיף לארגז הכלים שלנו את היראה המופיעה בפרשיית "והיה אם שמוע". עצם הדיבור על הנפילה דווקא ברגע השיא של קריאת שמע נוסך כוחות להתמודדות שתבוא בהמשך.

בדיוק בכיוון הנכון

בפרשה השלישית אומרת לנו התורה משפט מפחיד עוד יותר. מפחיד, אבל גם מעודד מאוד את המעמיקים בדבר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אופס! אנחנו "זונים אחריהם", זו עובדה. ואנו מוזהרים לא לתור, לא להימשך אחרי אותם הדברים השליליים אליהם אנו נוטים באופן טבעי (תניא פרק כ"ז).

המצב המיוחד של התפילה, בו מורדם היצר הרע ומפסיק להציק, הוא מצב מתוק אבל זמני. מיד לאחר התפילה מתעורר היצר ומטה את האדם לדברים לא טובים. אל תצבעו את זה בוורוד, אין כאן רק חשש שמא ואולי יפתה אותנו היצר (כמו בפרשיית "והיה אם שמוע") אלא עובדה מוגמרת: הוא יטה אותנו.

העבודה שלנו היא לבלום אותו. דווקא אם לא ניבהל מעצם הנטייה והסטייה המצויה "בילד־אין" בליבנו, יהיה לנו קל יותר להתגבר עליו.

ומה יכול לעודד בהודאה בחולשתנו? כשאדם מרגיש את הקושי מול יצרו וחושב שהוא בדרגה נמוכה, עליו להבין שהמחשבה הזאת עצמה היא חלק מלוחמה פסיכולוגית שמנהל מולו היצר הרע. ה' הוא זה שברא אותנו עם היצר הרע, וה' נותן לנו את הכוח להתגבר ולא להימשך אחריו ובכך לעבוד את ה' בדיוק כפי שרצה. אין כאן טעות ולא פאשלה, אנחנו בדיוק בכיוון הנכון.

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שְׁמִיעָה הִיא מֵרָחוֹק וְהִיא הַגּוֹרֶמֶת בְּחִינַת יִרְאָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי (חבקוק ג, ב)". וְזֶה עִנְיַן פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהוּא בְּחִינַת יִרְאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם".

(אדמו"ר הזקן, תורה אור פרשת ויחי)

הדברים נדפסו בעלון "קרוב אליך".