משה סוקר את המועדים שבהם יש להגיש את מעֲשרות התבואה השנתיים. פעמיים בשבע שנים, בחג הפסח, החקלאי היהודי מחויב להכריז שמילא את חובת המעשרות ולבקש מה' בתמורה שיברך את עם ישראל.

לאתגר את עצמנו, לאתגר את ה'
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וגו': (דברים כו:טו)

ההצהרה שנאמרת במקדש על-ידי האדם שמביא את מעשרותיו מעידה על כך שעם ישראל מסור לקדוש-ברוך-הוא בדבקוּת, מעבר לתכתיבי השכל הישר. בתמורה לדבקות זו שנראית כבלתי-הגיונית לפעמים, אנו מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא לגמול לנו בצורה 'בלתי-הגיונית' משלו - להכתיר את מעשינו בהצלחה למעלה מן המשוער.

אַל לנו לחשוב על דבקות בלתי-הגיונית זו בה' כמשהו התנדבותי או שולי; ה' דורש מאתנו לאתגר את עצמנו תדיר, להוכיח לו ולעצמנו שדבקותנו בו ובמשימת חיינו אינה יודעת גבולות. בתמורה, הוא מרעיף עלינו מברכתו האין-סופית והופך אפילו את המצבים הקשים ביותר לטוב הנראה והנגלה.

(על פי לקוטי שיחות יט, עמ' 120)