משה מלמד את בני ישראל את דיני הביכורים המובאים משבעת המינים - חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. כאשר אחד מאלו מבכּיר, יש להעלות את ראשית פריו למשכן/למקדש ולמסור אותו לכֹהנים, המניחים אותו בפני המזבח ולאחר מכן אוכלים אותו.
מצוות הביכורים נכנסה לתוקף רק כאשר כל עם ישראל התיישב בארצו. תהליך זה, כפי שניתן לראות בספר יהושע, השתרע על פני ארבע-עשרה שנים; כאשר לכל אורך פרק הזמן הזה לא הובאו הביכורים אל המשכן. הסיבה לכך היא שטקס הבאת הביכורים מבטא הודיה לה' על טובו, וכל עוד נותר אפילו יהודי אחד שלא ירש את נחלתו, אין הטוב הכללי שלם ואין שמחת הציבור שלמה.
אותו העיקרון תקף היום: כל עוד אפילו יהודי אחד הִנו מקופח מבחינה גשמית או רוחנית, אין שאר היהודים יכולים לטעום טעמן של שמחה שלמה והודיה שלמה. מצוקתם של אחינו בני ישראל - ובהרחבה, זו של כלל האנושות - צריכה לעורר בנו דחף עז לעשות כל שביכולתנו על מנת להיטיב את המצב.
(על פי לקוטי שיחות ט, עמ' 156-155)
הוסיפו תגובה