משה מסיים את נאומו הראשון בהזכירו לבני ישראל שזכותם על ארץ ישראל מותנית בנאמנותם לה' ולתורתו. משה מַקצה שלוש "ערי מקלט" בעבר הירדן המזרחי, עבור רוצחים בשגגה.

כי הם חיינו
וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי: (דברים ד:מב)

אדם שרצח בשגגה צריך להישאר בעיר מקלטו, ואסור לו לצאת ממנה אף לא כדי להציל את חייו של אדם אחר. אם יעזוב, יחשוף את עצמו לנקמת קרובי המשפחה של האדם שהרג, הרשאים להורגו.

על כולנו לחשוב על התורה כ'עיר המקלט' שלנו. בתוך התורה ואורח החיים שהיא מורה לנו אנו מסוגלים לנהל חיים רוחניים, אך אם נצא מחוץ לתחומה נחשוף את עצמנו לסכנה של מוות רוחני.

דבר זה נכון גם אם נדמה לנו שביכולתנו להציל את חייו של מישהו בכך שנבצע פשרה זו או אחרת באורח החיים התורני. התורה שקולה לחיים, ורק דרך נאמנות לעקרונותיה נוכל לאזן בין שמירה על חיינו הרוחניים שלנו לשמירה על חייהם הרוחניים של אחרים.

(על פי לקוטי שיחות לח, עמ' 131)