יום ראשון: מימוש עצמי אמיתי

משה מתאר כיצד סלח ה' לבני ישראל על חטאיהם.

היינו עשויים לחשוב שככל שאנו דבקים יותר בה', כך אישיותנו הפרטית הולכת ונמחקת. התורה מלמדת אותנו כאן שההפך הוא הנכון: אישיותנו האמיתית הולכת ונחשפת ביחס ישר לעומק ההתקשרות שלנו לה'. מה שאנו מזהים בטעות כ'אישיות' שלנו אינו אלא החלק הטפל והבהמי שבנו. כיוון שאנו חולקים אותם יצרים בהמיים עם שאר האנושות, ה'אישיות' הנולדת מדחפים אלו היא, במקרה הטוב ביותר, גרסה אישית של הדחפים המשותפים לכולם. הייחוד האישי שנדמה לנו שקיים בה, הִנו לא יותר מאשליה.

לעומת זאת, כיוון שהקדוש-ברוך-הוא הוא אין-סופי, הרי שהערוצים שדרכם הוא מסוגל להתגלות בנו אף הם אין-סופיים. לפיכך, רק האישיות הא-לוהית שלנו יכולה לבטא את ייחודנו. ככל שאנו מניחים לחלק הבהמי שבנו להתעדכן ולהזדכך מתוך שאנו הולכים וקרבים אל בוראנו, כך החלק הא-לוהי שבנו יכול להתגלות במלוא יופיו וייחודו.

(על פי סדר תפילות מכל השנה, עמ' פב, ג-ד)