שבטי ראובן וגד הבינו שארצות סיחון ועוג מתאימות מאוד לגידול מקנה וביקשו ממשה לרשת אותן ולקבוע את מושבם ממזרח לירדן. תחילה הוכיח אותם משה על כך, אך לאחר מכן נעתר לבקשתם כאשר הבטיחו שיצאו בראש צבאות ישראל וכי ישתקעו בנחלתם רק לאחר גמר כיבוש הארץ.
שבטי ראובן וגד רצו לחיות כרועים, שכן מקצוע זה תאם את אורח חייהם הרוחני. הם ניסו להקדים את מה שעתיד להתרחש בימות המשיח, כאשר עם ישראל יירש את עברה המזרחי של הירדן. משה התנגד להצעה זו, שכן ידע שימות המשיח עוד לא הגיעו, ובזמן ההווה ה'בריחה' מהארציות אל חיים רוחניים טהורים מנוגדת לרצון ה'.
אמנם, כשבני ראובן וגד הצביעו בפניו על ההשגחה הפרטית שהתבטאה בהתאמת שטחי עבר הירדן למקניהם, הסכים משה שאכן ראוי שיקבלו אותם בנחלתם. אך הוא הציב בפניהם תנאי אחד: שלא יתיישבו בנחלתם העשירה בטרם יישאו בעול מלחמת כיבוש הארץ יחד עם אחיהם. חוויית העימות עם העולם הארצי תבטיח כי שִיבתם לאזורי המרעה השלווים שביקשו לעצמם לא תהיה בבחינת בריחה מהמציאות.
באותו האופן, איננו צריכים להביט על תקופות הזמן שבהן אנו עסוקים בתיקון המציאות הארצית כעל מטרד מיותר. עלינו לראותן כשלב הכרחי במסע השליחות שלנו, וכמפתח לכך שלימוד התורה, התפילה וקיום המצוות יבואו מתוך כוונות טהורות ומבוררות.
(על פי ספר השיחות תש"נ ב, עמ' 548-545; לקוטי שיחות לג, עמ' 198. רשימות נא)
הוסיפו תגובה