כשנודעה גזירת ה', שקלו חלק מבני ישראל מחדש את תמיכתם במרגלים. הם ארגנו צבא עצמאי קטן והחליטו להעפיל לארץ בכוחות עצמם, כהפגנה של תשובה ומסירות לדבר ה'. יוזמה זו במעשה עצמאי, שלא נסמך על רשות ה'. ה' הורה למשה להזהיר את המעפילים שלא יצליחו במעשיהם, וכך היה.
בני ישראל, סירבו להמשיך במסעם אל ארץ כנען. דברי המרגלים שכנעו אותם שהארץ אינה ניתנת לכיבוש, ואפילו יהיה הקדוש-ברוך-הוא בעזרם. לאור זאת, לא ברור מה גרם למעפילים לשנות את דעתם.
חז"ל מסבירים שכל יהודי מאמין בתוככי לבו בקדוש-ברוך-הוא, ואם עולים בלבו ובשׂכלו הרהורי כפירה - הרי הם דומים לענן המכסה את אמונתו הפנימית, הצלולה והבהירה. לאור התבוננות זו, ניתן להבין שדברי התוכחה הנמרצים שבהם הוכיח ה' את העם, וחומרתה של הבשורה שבישר להם, היו כרוח חזקה שנשבה בענן הכפירה והפריחה אותו, כשבכך היא חושפת את האמונה ומעוררת אותה לחיים.
כאשר מתקדרים בשמי חיינו ענני ספקנות וכפירה, עלינו לדעת לתפוס אותם בפרופורציה הנכונה. הספקות מצטברים מתוך חיים השקועים יתר על המידה בגשמיות, אך בעומק הלב - מקום שאינו נפגם ואינו נשחק לעולם - מוסיפה לפעם אמונה אמיתית ופשוטה בה'. כאשר נוצר ספק, עלינו להילחם בו בכליו שלו: להטיל ספק בספק, לערער על מוחלטותו, וכך לאפשר לאמונה העמוקה לצוף ולעלות מחדש.
(על פי תניא סוף פרק כט [לז ב])
הוסיפו תגובה