יום שני: מכשולי החיים הרוחניים

לאחר ארבעים יום שבים המרגלים למחנה ישראל ומדווחים על ממצאיהם. עשרה מתוכם טועים ומודיעים קְבל עם ועֵדה שלפי דעתם הארץ אינה ניתנת לכיבוש.

רבים מהחטאים שעליהם מספר התנ"ך נובעים למעשה מעודף כוונות רוחניות, ולא מרצון לעשות רע. לפי ספרי החסידות, אחד ממקרים אלו הוא חטא המרגלים. המרגלים רצו לחיות על טהרת הדבקוּת המוחלטת בא-לוהות, ללא הסחות הדעת של החיים הארציים. חיים כאלו התאפשרו במדבר: מוגנים בידי ענני הכבוד הפלאיים, ניזונים מהמָן היורד מהשמים ומושקים מבארה הנודדת של מרים, ניהלו בני ישראל במדבר חיים רוחניים צרופים, כאשר כל צורכיהם הגשמיים באו היישר מידו של הקדוש-ברוך-הוא. המחשבה שייכנסו לארץ ישראל ויצטרכו להסתגל לחיי עבודה גשמית, שתבוא על חשבון חיי הרוח הצרופים, עוררה בהם דחייה והם ביקשו לסכלה.

מובן שעצם השאיפה לחיים רוחניים צרופים ראויה לכל שבח. זה עתיד להיות טיבם של ימות המשיח, חזון שהכיסופים אליו היו נר לרגלינו לאורך שנות ההיסטוריה ואנו מוסיפים לצפות להתגשמותו בכל רגע. אלא שחזון זה צריך להיות כפוף לרצון ה', הנעלה משלנו, ומבני ישראל בעת ההיא - ועד לעצם היום הזה - ביקש ה' עבודה אחרת: למצוא את הדרך לדבוק בו ולעובדו בתוך המציאות הארצית, ובכך לגלות את הא-לוהות השוכנת גם בגשמיות.

(על פי לקוטי שיחות כג, 92 והלאה; ספר השיחות תשנ"א ב, עמ' 617 והלאה)