עם ישראל מגיע לפתחה של ארץ כנען, ועולה בקשה לשלוח מרגלים לתוך הארץ. משה בוחר שנים-עשר אנשים, אחד מכל שבט, מהחשובים והמשפיעים שבעַם. כולם מלבד שניים - יהושע בן נון וכלב בן יפונה - מועלים בשליחותם ומציגים את הארץ כבלתי-ניתנת לכיבוש.
שליחות המרגלים מוצגת בפרשתנו כיוזמתו של משה. הרעיון מבוסס על התפיסה שלפיה רצון ה' הוא שנהיה מעורבים ככל האפשר בשליחותנו הא-להית בחיים, שנדע עליה פרטים רבים ככל האפשר ונזדהה עם הדרישות שהיא עתידה להציב בפנינו. מעורבות ממין זה עשויה לסייע לנו להירתם אל השליחות ולהתמסר אליה בלב ובנפש. מתוך כך, כאשר קרב העם אל שערי הארץ, חשב משה כי מן הראוי לשלוח מרגלים שיבחנו את הארץ ויחזרו כשהם מצוידים במידע מועיל. ככל שהתמונה תהיה בהירה יותר, סבר, כך יהיה העם נלהב ובטוח יותר בבואו להילחם על הארץ.
בסופו של דבר, כידוע, חטאו המרגלים לשליחותם. עיקר חטאם היה בכך שחרגו מתפקידם, ולא עסקו רק באיסוף נתונים אלא גם בהסקת מסקנות. בעוד משה הורה להם לברר כיצד ניתן לכבוש את הארץ, הם הרהרו בקול האם ניתן לעשות זאת. הם אף הרהיבו עוז לפסוק כי לפי הנתונים שהצטברו בידם, מדובר במשימה בלתי-אפשרית.
השימוש בשׂכל והפעלת שיקול דעת הִנם רצויים, אך עלינו לוודא שהם נעשים כחלק משליחות ה' - ובשמו. כך נבטיח ששׂכלנו ישרת את עשייתנו ולא ישמש אמצעי להגשמת מניעים גלויים או כמוסים שלנו.
(על פי לקוטי שיחות כג, עמ' 95-92)
הוסיפו תגובה