אם אין ידו של המצורע משגת לרכוש את הכבשים הנדרשים לקרבנותיו, ביכולתו להקריב עופות במקומם.
כפי שנאמר לעיל, צבעה הלבן של הצרעת מעיד על סיבתה: דבקוּת רוחנית בה' שאינה מאוזנת על-ידי רגש של מחויבות חדורת ענווה לרצונו. דבקות רוחנית היא ביטוי של אהבה לה' וחפץ בקרבתו, בעוד המחויבות והענווה כלפיו הן ביטוי של יראת ה' וכניעה למרותו. אהבה ויראה מזוהות בכתבי הקבלה כ'יד ימין' ו'יד שמאל' של הנשמה, שהעדפת אחת מהן על חשבון השנייה מפרה את האיזון הרוחני שלנו.
כוחות מנוגדים יכולים להשתלב באופן מאוזן רק באמצעות כוח שלישי הנעלה מהם, ולפיכך באפשרותו להכיל אותם. במקרה זה, כוח זה הוא כוחה של התורה (המזוהה בקבלה עם עיקר גוף האדם, הנתון באמצע, ומתוכו צומחות שתי הידיים). לימוד תורה, מתוך תודעה שהיא מגלמת את דבר ה', מאפשר לנו להתעלות מעל גבולות הטבע וההיגיון. במרחב שיוצר הלימוד, ביכולתנו לשאת את הפכי האהבה והיראה ולשקם את היחס המאוזן ביניהם. זהו אופן נוסף לבאר מדוע לימוד התורה הִנו התרופה לחטא לשון הרע, לימוד המביא רפואה ושלום לעולם.
(על פי ספר השיחות תנש"א ב, עמ' 494-493)
הוסיפו תגובה