על מנת לשמור על טהרת נשמותם על בני ישראל להקפיד על תזונה מתאימה: דיני הכשרוּת. בראש ובראשונה קובעים דיני הכשרות אֵילו בעלי-חיים הם טהורים ומותרים באכילה, ואילו טמאים ואסורים.

"מפרסת פרסה ושֹסעת שסע"
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת וגו': (ויקרא יא:ג)

סימן הכשרוּת הראשון הוא "מפרסת פרסה ושסעת שסע": על רגל החיה להיות מפוצלת לשניים (לפחות).

הפרסה היא החלק הנוגע בקרקע, אך בה בעת היא משמשת כחציצה בין הבהמה לבין הקרקע הקשה. בכך רומזת הפרסה לרעיון שבהתהלכנו בעולם הארצי עלינו לשמור על נבדלות ממנו, לשים 'מחיצה' בינינו לבינו שתעצור אותנו מלהתערבב עמו. אולם על הפרסה להיות שסועה, והדבר רומז לכך שבמחיצה המפרידה בינינו ובין העולם צריך להיות פתח: עלינו לוודא שאור הקדושה שאנו מביאים אל העולם יחדור לעומק הארציות ולא יישאר מרחף מלמעלה.

סימן הכשרות השני הוא העלאת גרה - העלאת האוכל מקיבת הבהמה ללעיסה נוספת.

תכונה זו רומזת לצורך לברר היטב כל התעסקות בעולם הארצי. ראשית, עלינו לשקול פעם ופעמיים את מניעינו הפנימיים, ולוודא שהם נובעים אך ורק מרצון לתיקון העולם ונקִיים מבקשת סיפוק ותאווה חומרית. שנית, עלינו לבחון את האמצעים שבהם אנו משתמשים כאשר אנו ניגשים להתעסקות מעין זו, ולוודא שהם תואמים את הגדרות התורה.

(על פי לקוטי שיחות א, עמ' 226-224)