כאמור, א-להים הורה לאהרן ולבניו הנותרים לאכול את בשר הקודשים, למרות האֵבל שבו היו שרויים. משה הניח שחריגה זו מן הדין הרגיל תקֵפה לכל קרבנות היום, בעוד אהרן סבר שהיא חלה רק על הקרבנות המיוחדים לאותו יום. כשמשה הבחין כי אהרן ובניו לא אכלו את הקדשים האחרים, הוא דרש להבין מדוע. ההסבר שסיפק אהרן התקבל על דעתו.
נקודות ההשקפה השונות של משה ואהרן, אודות ההבדל שבין הקרבנות המיוחדים לאותו יום לבין הקרבנות שיובאו בעתיד בדרך קבע, משקפות את הדגשים השונים שהעמידו בעבודת ה' - כל אחד לפי דרכו המיוחדת. משה היה מסור להורדת התורה אל עם ישראל, ואילו ייעודו של אהרן היה לרומם את עם ישראל אל התורה.
התורה משקפת אמת מוחלטת ובלתי-משתנה, בעוד בני האדם חווים דברים באופן יחסי ומשתנה. לפיכך, משה הניח שהתורה שלמד מפי ה' במקרה המסוים הזה תקֵפה בכל מצב, ואילו אהרן נטה באופן טבעי להניח שכל מצב דורש הערכה נפרדת בכדי לדעת כיצד תיושם התורה לגביו.
בחיינו אנו נדרשים לשלב בין נקודות המבט של משה ואהרן. ככלל, לגבי עצמנו עלינו להיות כמשה, מסורים לאמת הנצחית והמוחלטת של התורה; אך במגעינו עם הזולת עלינו לסגל לעצמנו את רגישותו של אהרן, להיות ערים למצבי הרוח ונטיות הלב המשתנות של הזולת ולקרב אותם אל התורה מתוך אהבה וסלחנות.
לקוטי שיחות יז, עמ' 116-113)
הוסיפו תגובה