משה ניחם את אהרן ובניו על מות נדב ואביהוא בהדגישו שמתו עקב דבקותם העילאית בקדוש-ברוך-הוא. ככלל, כהן השרוי באֵבל אינו משמש בקודש; אך באופן חד-פעמי הורה ה' למשה שיאמר לאהרן ולבניו הנותרים להמשיך בעבודת המשכן - לרבות אכילת הקודשים שנצטוו לאוכלם.
הכללים הרגילים הנוגעים לעבודת הכֹהנים במשכן הופרו באותו יום ובכך העבירו מסר חשוב: הקדוש-ברוך-הוא מפר לפעמים את חוקי הטבע, שאותם חקק בעצמו. כדי להבין מדוע יועד גילוי זה של הנוכחות הא-לוהית בעולם ליום השמיני דווקא, יש לעמוד על משמעות היחסים שבין שני המספרים - שבע ושמונה. שבע מייצג את המערכת הטבעית של חוקי הטבע, וכך למשל היתה בריאת העולם תהליך מתמשך של שבעה ימים. שמונה מייצג את העל-טבעי, המסוגל לפרוץ חוקים אלו ולהתעלות מעליהם, וכך למשל ברית המילה - המכניסה את התינוק בברית ה' ומרוממת את חייו מעל טבעיות העולם - מתקיימת ביום השמיני ללידה.
ניתן לחשוב שאין כל חיבור בין השבע לשמונה, שכן בין הטבעי ובין העל-טבעי קיים 'דילוג' מהותי. אך הדבר אינו נכון, שכן שמונה הוא גם ההמשך ה'טבעי' של שבע, ולא היה ניתן להגיע אל פלאו של היום השמיני מבלי לעבור תחילה דרך שבעת ימי המילואים שקדמו לו. הסיבה לכך היא שה' מתנה את התערבותו הנסִית בעולם בהתנהגותנו שלנו. עלינו לעשות כל שביכולתנו במסגרת גבולות הטבע, על מנת להכין את העולם להתגלותו העל-טבעית של ה'.
ההתעלות המוחלטת של הסדר הטבעי תתרחש בימות המשיח. אך המציאות הנסית העתידית תהיה תוצר ישיר של ההכנות שאנו עושים עכשיו, בעידן הסדר הטבעי. עלינו להמשיך ולתקן את העולם בכלים הארציים שלנו, אך לזכור שבכך אנו סוללים את הדרך למפגש של הכלים הללו עם אורות שלמעלה מן הטבע.
(על פי לקוטי שיחות יז, עמ' 99-92)
הוסיפו תגובה