לאחר ברכת אהרן ותפילת משה, ירדה האש מהשמים ואיכלה את חלקי הקרבנות שהונחו על המזבח. בני ישראל ראו ולבם התמלא שמחה, לאור נוכחות ה' המחודשת בקרבם. תרומותיהם למשכן, העבודה שהשקיעו בהקמתו והתשובה העמוקה שעשו על חטא העגל, החלו לשאת פרי. השמחה נמהלה בעצב כשנודע גורלם של נדב ואביהוא, בני אהרן. מתוך שמחתם ותשוקתם לקרבת ה', ניגשו נדב ואביהוא אל המשכן על מנת להקריב קטורת מבלי שנצטוו על כך. לאימת הכול ירדה מן השמים אש א-לוהית בדמות שני חוטים, שחדרו לנחיריהם של נדב ואביהוא והרגו אותם.
נדב ואביהוא לא היו רשעים, אלא צדיקים שדבקו בה' מעל ומעבר לכל גבול. גורלם, אם מתבוננים בו מבחינה רוחנית, לא היה בגדר עונש על המעשה שעשו. אדרבה, הוא היה מימוש מאווייהם העמוקים ביותר: אותה דבקות א-לוהית, שהביאה אותם לפרוץ את גבולות סדרי העבודה המתוקנים, אכן התממשה מעבר לכל גבול. נשמתם התנערה מגבולות הגוף הגשמי ופרחה מעלה, אל מקורה הא-לוהי.
אמנם, יש לדעת כי דבקותם הקיצונית והאובדנית של נדב ואביהוא אינה מודל לחיקוי. נהפוך הוא, התורה אוסרת אותה עלינו. בהחלט ראוי ונחוץ לבקש השראה וקרבת א-להים המתחדשת בכל עת ובכל שעה, אך עם זאת לזכור שתכלית ההתעלות הרוחנית לרקיעים של מודעות א-לוהית היא לשוב ולהורידה אל הקרקע, כדי להחדיר את אורה בתוככי המציאות כולה.
(על פי לקוטי שיחות ג, עמ' 991-987)
הוסיפו תגובה