לערכי הקדושה שעליהם חונך. למרות שמחתו על המפגש הקרב, הצטער צער רב על עזיבת הארץ שהובטחה לאבותיו. לפיכך התגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא והבטיח לו שמשפחתו תגדל ותהפוך לאומה שלמה במצרים.
יעקב מיצר על עזיבת הארץ, והקדוש-ברוך-הוא אינו מפיג את צערו. אמת, כל יהודי שאינו חי בארץ ישראל צריך להצטער על כך. מה שאמר ה' ליעקב הוא שצערו על עזיבת הארץ הוא המפתח לעמידתם האיתנה של בניו בפני גלות מצרים.
יש להבין את מקומו של הצער בחיי הגלות. לכאורה, אם הקדוש-ברוך-הוא גזר עלינו גלות, הרי שגם העניק לנו את כל הכוחות הדרושים כדי להתגבר עליה. יתרה מזו: אם ברצונו ירדנו לגלות, הרי שכל עוד הגלות נמשכת – היא מהווה את הסביבה הטובה ביותר להתפתחותנו האישית והכללית. אלא שמנגד, טמונה בהשקפה זו סכנה גדולה: אם אין אנו נבהלים מהגלות ואף רואים בה סביבה המצמיחה אותנו, אנו עלולים להתרגל אליה וכך להיעשות פגיעים להשפעותיה השליליות!
לכן, כמו יעקב, עלינו לטפח בקרבנו את הצער על כך שטרם הגענו ליעדנו – חיי גאולה בארץ ישראל. הצער על הגלות יְשמר בנו את הזיכרון מי אנחנו ולאן חיינו אמורים להוביל, וכשנזכור זאת אזי באמת לא תהיה לנו כל סיבה לפחד מפני קשיי הגלות.
(על-פי לקוטי שיחות ל, עמ' 235-234)
הוסיפו תגובה