לאחר שיוסף הצהיר שבכוונתו להשאיר אצלו את בנימין כעבד, ניגש אליו יהודה ונכנס עמו בדין ודברים. הוא דיבר בכבוד אך בתקיפות, הבליע בדבריו איום מרומז והבהיר ליוסף בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים שלא יסבול את העוול הנעשה לאחיו ולאביו.
יהודה לא היסס לדבר בתקיפות עם יוסף. הוא לא הסווה את כוונותיו ולא עטף אותן בדברי פיוס, אלא חתר מיד לעצם העניין. בשעה שחייו של אדם מונחים על הכף, יש לדבר ברורות. על השומע לדעת שאיננו פועלים ממניעים סמויים או אינטרסנטיים. כאשר ניכר לעין שהמטרה שלשמה אנו נאבקים נוגעת לעצם קיומנו, דברינו עשויים להיכנס בלבו של השומע ולעורר תגובה מכובדת וראויה.
גם אנו, כיום, צריכים לעשות כמעשה יהודה. כאז, כן היום, ישנו 'בנימין' שעלינו להציל – הילד היהודי הנמצא תחת איום של 'מצרים' רוחנית, המאיימת עליו בהתבוללות. על מנת להצילו, איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות למישהו שימנה ועדה בעניין. אין השעה כשרה לחקירות, לדיונים וללבטים. חיים רוחניים מוטלים על הכף, ועלינו להתגייס מיד כדי להצילם.
מאמציו של יהודה נשאו פרי: מי שחשב לאויב התגלה כאוהבו הגדול ביותר, ובהמשך רתם פרעה עצמו את משאביו הגשמיים כדי לסייע בהבאתו של יעקב למצרים, שהיתה חיונית לשם מימוש החזון הא-לוהי של המשך הקיום היהודי. אם נלמד מדוגמתו של יהודה ונדאג במסירות נפש לעתיד ילדינו, נזכה בעזרת ה' לאותה ברכה.
(על-פי לקוטי שיחות כ, עמ' 217 -216)
הוסיפו תגובה