לנוכח רשעותם העמוקה של אנשי סדום ועמורה לא הועילו גם הפצרותיו של אברהם. אמנם, בטרם ביצוע גזר הדין הגיעו שני מלאכים לביתו של לוט, כדי להצילו מהחורבן שעמד לבוא על עירו.
כמו חטא מגדל בבל, גם רשעותם של אנשי סדום והערים השכנות היתה תגובה שגויה ומופרזת למבול. חז"ל מלמדים שהסיבה העיקרית למחייתו של דור המבול מעל פני האדמה היתה החמס – הם לא הכירו בחשיבותם של גבולות ממוניים והיו גוזלים זה מזה ללא הרף. האימה מפני מבול נוסף היא שהביאה להתפתחותם של חוקי סדום, שהקימו גבולות נוקשים וחסרי פשרות בין רשותו של פלוני לרשותו של אלמוני. בסדום נאסר לא רק הגזל, כי אם גם הצדקה וגמילות החסד. כל שימוש בקנייני הזולת או הנאה מרכושו נחשבו לחטא חמור.
דרך זו, כמובן, היתה הרסנית לא פחות. אנשי סדום, בפחדם ובקנאותם, לא הבחינו בכך שהחברה שכוננו היתה מושחתת לא פחות מחברת החמס של דור המבול. העולם, שייעודו לשמש "דירה" לקדוש-ברוך-הוא, אינו יכול להתקיים כאשר בני האדם אינם גומלים חסדים זה עם זה – ולא כל שכן כאשר הם אוסרים זאת. משום כך נגזר דינן של סדום ושכנותיה להימחות, ממש כאנשי דור המבול.
עם זאת, כיוון שמעשיהם השגויים של רשעי סדום ועמורה נבעו מתוך כוונה לעשות את הדבר הנכון, נאמר כי בימות הגאולה ישובו עריהם להתקיים.
(על-פי לקוטי שיחות לה, עמ' 74)
הוסיפו תגובה