חודש תשרי הוא חודש עמוס בחגים, אבל האם ידעתם שיש לו קשר מעניין ליצחק אבינו? במאמר שלפניכם נסקור את הרמזים בסיפורי התורה על יצחק, הבארות וחגי חודש תשרי.
יצחק – איש של בארות
יצחק אבינו התברך באריכות ימים יוצאת דופן – שנות חייו הגיעו למספר 180 (!). יחד עם זאת, התורה אינה מרחיבה במאורעות חייו של יצחק, ויחסית לשנות חייו הרבות מסופר עליו מעט מאוד.
אחד מהפרטים הבודדים שהתורה כן מספרת על יצחק, הוא על עיסוקו בחפירת בארות מים. (ומעניין: אם 'נפתח' את המלה "מים" ונכתוב את אותיותיה במילואם – כלומר: מם יוד מם – נקבל גימטריא של 180 בדיוק, מספר שנותיו של יצחק, כאמור). ובענין זה התורה מרחיבה ונכנסת לפרטים (מתוך פרשת תולדות כו, יט ואילך):
"ויחפרו עבדי יצחק בנחל, וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
לאחר הפסקה של כמה פסוקים בנושא אחר, מספרת התורה על באר נוספת (שם, לב-לג): "ויהי ביום ההוא, ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אודות הבאר אשר חפרו, ויאמרו לו מצאנו מים. ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה".
כשנסכם מה שקראנו ונעשה השוואה בין הבארות, נראה כך:
- שתי הבארות הראשונות קרובות זו לזו, אולם בקשר לשתיהן התגלעה מריבה ומכאן שמותיהן "עשק" ו"שטנה", על שם העובדה שקמו להן מערערים ומשטינים. אם נדייק יותר בפרטים, נראה שבבאר הראשונה – "עשק" – התורה מדגישה יותר את הצד השלילי ומאריכה בכך, בעוד בבאר השניה – "שטנה" – המריבה מוזכרת בקיצור ובלי הדגשה.
- לצורך הבאר השלישית עבר יצחק למקום אחר ("ויעתק משם"), ומלשון התורה משמע שלא עבדיו חפרו אותה (כמו השתים הקודמות) אלא יצחק בעצמו. על באר זו לא רבו, והיא קיבלה שם בעל תוכן חיובי ומושלם – "רחובות".
- הבאר הרביעית באה לאחר הפסקה, והיא נחפרה שוב על ידי עבדי יצחק (ולא על ידי יצחק עצמו). דוקא בבאר הזאת מתארת התורה כיצד עבדי יצחק באים אליו בבשורה מיוחדת: "מצאנו מים"! ומשמע שהם קיבלו אותה כפלא מיוחד ובלתי צפוי (בשונה מהבארות הקודמים שבהם לא ניכרת הפתעה ופליאה). שמה של הבאר ניתן לה – "שבעה".
מה באמת הרעיון של כל זה? איזה תוכן מסתתר בסיפור הזה על כל פרטיו?
סוגים שונים של חגים
מגלה לנו רבי לוי יצחק בדרכו המקורית, כי הסיפור הזה הוא סיפורו של ... חודש תשרי. פרטי הסיפור מקבילים להפליא לתהליך המבואר בדברי חז"ל (ובעיקר בדברי המקובלים) בקשר לימים הנוראים.
וזו תמצית הדברים (להרחבה ראה במקור – 'לקוטי לוי יצחק אגרות קודש' ע' שכט):
יצחק אבינו הוא הסמל של מדת הגבורה, מדת הדין, וכמו שנאמר "פחד יצחק". בשונה מאברהם שמדתו מדת החסד, השפעה ונתינה לכולם, בלי חשבון, יצחק מייצג דוקא את מדת הדין, המשפט האלוקי הגורם לפחד ויראה.
זו המשמעות בכך שיצחק עוסק בחפירת בארות מים. בשונה ממי הגשמים היורדים מהשמים בחינם ואפשר לקבלם ללא מאמץ, מי הבארות חבויים בעומק האדמה ומי שרוצה לזכות בהם צריך לעמול ולהתייגע; לכן הם מתחברים עם מדת הדין, שנותנת רק למי שהתאמץ, הוכיח את עצמו ועבר בהצלחה את המשפט האלוקי.
ובכן, ארבעת הבארות המיוחסים ליצחק – מקבילים לארבעה ימי דין מרכזיים שבהם נקבע עתידה של השנה כולה:
שתי הבארות הראשונות – "עשק" ו"שטנה" - רומזות לשני הימים של ראש השנה. בראש השנה המשפט הוא רק בתחילתו, ויש צורך להתמודד מול השטן הבא לקטרג כנגד עם ישראל. מבין שני ימים אלו, מבואר בקבלה כי עיקר ה"מתח" הוא ביום הראשון שבו הדין הוא "קשה" במיוחד, וזו הסיבה שדוקא בבאר הראשונה התורה מדגישה ומאריכה בקיומו של צד עויין שיש להתמודד עמו - יותר מאשר בבאר השניה הרומזת ליום השני שבו הדין "מתרכך" מעט (יצויין, כי מסופר על כמה צדיקים שהיו מקפידים מאוד על כל מלה היוצאת מפיהם בראש השנה, ובו עצמו - ביום הראשון היו מקפידים ביתר שאת יותר מביום השני).
הבאר השלישית – "רחובות" – רומזת ליום הכפורים, היום הקדוש ביותר בשנה. ביום זה עם ישראל עולה לשיא שלימותו, ומתחבר ישירות עם הקב"ה בעצמו תוך "דילוג" על כל המלאכים והמשרתים, דבר הנרמז בכך שבאר זו נחפרה על ידי יצחק עצמו ולא על ידי עבדיו.
לכן על באר זו נאמר ש"לא רבו עליה", כי ביום הכפורים משבית הקב"ה את השטן המקטרג. הגמרא אומרת (יומא כ, א), שהמלה "השטן" היא בגימטריא 364, ואילו בשנת-חמה קיימים 365 ימים; מכך למדים, שלשטן יש רשות לקטרג במשך 364 ימים, ואילו ביום ה-365 – יום הכפורים – ניטלת ממנו הרשות הזאת.
[זהו הרמז בפסוק "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה": החלק הראשון של הפסוק מתאים לראש השנה, שבו מתאמצים לתקוע בצידו הצר של השופר וקוראים לעזרתו של הקב"ה, ואילו החלק השני מתאים ליום הכפורים, המקביל לבאר ששמה הוא "רחובות"].
כשמסתיים יום הכפורים, לכאורה סיימנו עם "הימים הנוראים", ימי הדין - כבר היתה הכתיבה והחתימה, עבר ה"מתח", ועכשיו עוברים לימי השמחה של חג הסוכות. וכאן מפתיע אותנו קיומו של יום דין נוסף, "הושענא רבה":
מצד אחד, זהו עוד יום עליז ושמח מימי חול המועד סוכות. ביום זה לא תוקעים בשופר (כמו בראש השנה), וגם לא צמים (כמו ביום הכפורים). ובכלל, זהו יום של "חול המועד" שמותר לנסוע בו ברכב ולערוך קניות, לא יום של שבתון מוחלט (כמו שבת וחג).
ואף על פי כן, ביום זה יש דין ומשפט, ומרבים בו בתפלות משום שבו היא גמר החתימה של ראש השנה ויום הכפורים. ליום זה רומזת הבאר הרביעית, ולכן על באר זו אמרו עבדי יצחק בהתפעלות: "מצאנו מים"! באמצע ימי השמחה של חג הסוכות – צץ לפתע עוד יום של דין ומשפט!
מעתה מובן היטב גם שמה של הבאר – "שבעה", שהרי "הושענא רבה" הוא היום השביעי, האחרון בשבעת ימי חג הסוכות. ונצטט מלשונו של רבי לוי יצחק: "בהושענא רבה הוא הגמר דחתימה, זהו שאז נגמר חפירת הבארות דיצחק ולא נאמר אחרי זה [=בתורה] שחפר עוד בארות".
יתן ה' שנזכה לכתיבה, חתימה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל.
[בשולי הדברים: בכתובים מהווה האריה סמל של גורם המביא ליראה ופחד – "אריה שאג, מי לא יירא"?! ואכן, המלה "אריה" היא ראשי תיבות של המלים א'לול [שבו מתכוננים לימי הדין ולשנה החדשה], ר'אש השנה, י'ום הכפורים, ה'ושענא רבה].
כתוב תגובה