התשובה שלפניכם מוגשת מתוך הספר רב המכר "תשובות לשאלות החיים" בהוצאת ידיעות ספרים. ניתן לרכוש את הספר כאן. תודתנו לעורך הספר הרב מנחם ברוד. המערכת

מה עושים מול השפעת החברה

במענה למכתבך (...) שבו אתה כותב כי אתה נמצא בין חברים שאינם דתיים, וזה השפיע גם עליך, כי קשה להיאבק באנשים שנפגשים איתם בעבודה וכו', ואתה שואל מה אפשר לעשות במקרה כזה. אתה גם כותב שיש לך השכלה אוניברסיטאית, אבל אינך מציין את התחום המקצועי.

בכלל, מיותר להדגיש שאת דרך ההתנהגות של יחיד אפשר ללמוד במקרים רבים מהנהגת הכלל, הכוונה לעם היהודי ככלל. אם נקבל את העמדה שאותה אתה מבטא במכתבך, שכאשר נמצאים בסביבה מסוימת יש להתנהג כפי המקובל באותה סביבה, כי אז ספק כבר מן ההתחלה אם בני ישראל היו נעשים לעם. וגם אם אכן זה היה קורה בניגוד לשיטה זו – כפי שאתה כותב – מיד עם צאתם מהמדבר וכניסתם לארץ כנען, לא היה נשאר מהם שריד ופליט, כעם וככלל, שכן תמיד היו "המעט מכל העמים". מאז, במשך שלושת אלפים שנים, דבק עם ישראל בעובדת היותו שונה.

תוצאת הדרך שאתה מציג ברורה. אִילו בני ישראל היו עושים כך עם כניסתם לארץ כנען, היו חולקים את גורלן של שבע האומות, שאחריהן היו נוהים, שכיום אף אחת מהן לא שרדה. כך גם בתקופת גלות בבל (אחרי חורבן בית ראשון), וגלות רומי, שמהם – היינו מבבל ומרומי – נותרו חורבות בלבד. זה היה גם גורלם של כל אלה שהיו נוהים אחר דרך חייהם.

אך על ידי שיהודים דבקו, בעזרת השם, בדרך ההתנהגות הנכונה, ובהכרה שמוכרחים לשמר את ההבנה האמיתית ואת השקפת החיים היהודית (שזה ה'אני' הפנימי היסודי של יהודי), בכך הבטיחו את קיומם ואת המשכם. העובדה שהסביבה נוהגת אחרת, ואף שקיים רצון לחקות אותה, הרי התוצאה עלולה להיות הפוכה – על ידי החיקוי מאבדים את הערך בעיניה, כי סוף-סוף, מגמה של היגררות אינה יכולה לעורר כבוד והערכה, לא אצל אחרים ולא אצל האדם עצמו.

דרך ההתנהגות של בני ישראל, ככלל וכפרט, שרדה את בבל ורומי ודומיהם. כל העמים, שהיו רבים במספר, וכבשו בכוח גזֵרותיהם עמים גדולים – הושמדו. אבל בני ישראל שרדו, "אתם ניצבים היום כולכם", ואילו מאותם עמים הרי, כאמור, מעבר לחורבות ולמזכרות מוזיאוניות לא נותר דבר.

האמור לעיל נכון גם כאשר שרויים בסביבה שיש בה גזֵרות והשמדות, השם ישמרנו, כפי שנמצאים אחינו המתגוררים במדינות הנתונות להשפעה בולשביקית וכדומה. אבל מי שלא הועמדו בניסיון כזה, והם חיים במדינה שבה אפשר להתנהג כפי שרוצים, ובכל זאת הם מבקשים לנהות אחרי הרוב בלי שום מניע שכלי, אלא אך ורק מפני שזו דרכו של הרוב – מובנת אפוא השלילה שבדבר.

כמובן, לא תמיד קל להיות שונה מהרוב, אבל גם לא תמיד קל להתנהג על פי צדק ויושר, ולא לעבור על "לא תחמוד" ו"לא תגנוב", גם כאשר האדם נזהר מלעבור על "לא תגזול", מפני אימת המשטרה. ובכל זאת איש לא יאמר שיש לבחור באותם דברים שבאים בקלות.

מה עדיף: לשחק או ללמוד?

דוגמה לכך אפשר להביא גם משנות הילדות. כל ילד מעדיף לשחק מאשר ללמוד ולשנן חומר לימודי במשך שנים ברציפות. רק עתה – בשנים המאוחרות יותר – האדם רואה את ההבדל, מה היה קורה אילו היה בוחר בדרך הקלה של משחק וכו'.

הטענה האמורה, ש"אחרי רבים להטות" הוא כלל התָקֵף תמיד, הביא גם את הגרמנים ההגונים שתחת היטלר לטעון: מכיוון שעשרות מיליוני גרמנים שורפים יהודים באושוויץ, למה לי להיות שונה, הלוא "אחרי רבים להטות".

אינני רוצה להאריך בעניין הזה, כי סבורני שאדם צעיר אינו זקוק להוכחות שלא זה ייעוד החיים – לחפש דברים הכרוכים במאמץ הפחוּת ביותר, ולהתערות בסביבה במהירות הגדולה ביותר.

ידוע גם המשל הנוסף: עצמים דוממים (אבנים וברואים דומים) קיימים במספר גדול יותר מצמחים. מספרם של הצמחים גדול יותר מבעלי החיים. ובעלי החיים עולים במספרם על סוג המְדַבֵר (בני אדם). ובמְדַבֵר עצמו עמים אחרים מספרם רב משל היהודים. ובין יהודים עצמם וכו'. ובכל זאת איש לא יאמר כי התפקיד והמטרה של הצומח הוא להיות דומם, והמְדַבֵר ישאף להיות חי וכו׳.

ויהי רצון שהשם יתברך ייתן לך הכוח לשמוע בקול השכל האמיתי, ולא להיגרר אחר הפיתוי לחפש את היותר קל, שהוא גם בעל הערך הפחות ביותר.

ה׳ בניסן תשי"ט, 13 באפריל 1959