"אשתי חושבת שהיא המפקדת שלי!"

שאלה:

אשתי מתנהגת אלי כאילו אני הסמרטוט שלה. "תעשה", "תשטוף", "תביא", "תלך". אני לא ילד קטן והיא לא המפקדת שלי. ניסיתי לדבר איתה על זה אבל היא טוענת (וזה עוד יותר מכעיס) שזו הדרך היחידה "להפעיל" אותי. מה אני רובוט שלה? אנו נשואים 5 שנים, ואני ממש רוצה לשנות את העניין הזה! זה רק יוצר בינינו ריחוק.

תשובה:

אף אחד לא אוהב להרגיש נשלט. כולנו רוצים לחוש שרואים אותנו, שמקשיבים לנו, שמעריכים ומכבדים גם את המקום שלנו. "הציווים" שתיארת בפנייתך מעניקים לך את ההרגשה, שאשתך לא מצליחה לראות אותך. שהיא מתייחסת אליך כ"מובן מאליו", וכמו שתיארת, אפילו כמו עוד אחד מהילדים הקטנים בבית.

ברור לכולם, כי אחד מיסודות הזוגיות הנו ההדדיות. הכבוד ההדדי. היחס ההדדי. וכאשר איזון זה מופר, ומתעוררת התחושה של "שולט" ונשלט", אנו עלולים להגיע למצב של תסכול, מרירות, כעס וריחוק, ממש כפי שתיארת.

אז מה עושים?

קודם כל צריך להעלות את המודעות של אשתך לתחושה שלך. חשוב שהיא שתדע מה אתה מרגיש אל מול היחס שתיארת. אפשר לעשות זאת על ידי שיחה, או גם על ידי מכתב שבו תתאר לה את רגשותיך.

וכמו בכל עניין ביחסים בין אישיים, על מנת שהדברים ייכנסו לליבה חשוב להתבונן מראש באיזו דרך לומר לה את הדברים. העיקרון המרכזי הוא לא לתקוף אותה, אלא לדבר על עצמך, ועל הצרכים שלך. למשל: "חשוב לי להרגיש שאת מכבדת אותי, אני מרגיש כמו ילד קטן כשאת נותנת לי הוראות מסוג זה, אשמח שתבקשי אך תאפשרי לי לבחור, וכדומה".

באופן כללי אני מאמינה כי אחד המפתחות המרכזיים ליצור שינוי בנושא זה, הוא להרגיל את עצמנו לבקש. לשאול ולהציע. לא לתקוף ולא לדרוש. למשל עדיף לשאול: "האם תוכל לעשות קניות הערב?" ופחות מומלץ: "תמיד אני עושה קניות בבית! אולי פעם אחת תעשה אתה קניות?!". לכאורה מדובר על אותה בקשה, אך המילים והמנגינה שונות בתכלית.

דרישות מסוג זה יוצרות ריחוק. כך שגם אם טענתה של אשתך נכונה (וחשוב לבדוק זאת…), וזוהי הדרך היחידה שגורמת לך להקשיב לה ולסייע לבקשותיה בטווח הקצר, בטווח הרחוק זה עלול להזיק לקשר ביניכם.

המטרה המרכזית בזוגיות היא קודם כל הקשר שבינינו. החיבור הרגשי, הקרבה והנעימות. כך שגם אם "הפקודות" גורמות לבן (או בת) הזוג להקשיב ולמלא אחר "ההוראות", הן פוגעות בדבר החשוב עוד יותר והוא הזוגיות עצמה. פקודות וציווים בתוך הזוגיות לעולם יגרמו לריחוק, לתסכול, ולחבלה בקשר הרגשי.

וכמה מילים לגבי הטענה של אשתך. מתוך הדברים עולה, שאשתך מרגישה כי אינך קשוב לה כשהיא מבקשת בנועם. אלא רק כשהיא לוחצת. אין ספק כי התחושה שבן הזוג אינו מקשיב עלולה להגביר את התסכול וליצור שיח שירחיק עוד יותר (למשל של "פקודות").

לשם כך הייתי מציעה לך פשוט לנסות ולהקשיב יותר. להמחיש לה שאפשר (וכדאי) לעשות אחרת. גם אם לא תוכל למלא את הבקשה, תראה לה שאתה מקשיב ושאכפת לך מהצרכים שלה. וכשאתה תשתדל להיות קשוב לצרכים ולבקשות שלה, אני מאמינה שזה יגביר את ההקשבה והתחשבות בצרכים שלך וכמו כן יפחית את סגנון השיח "הפיקודי" והמרחיק.

מעבר לכך, חשוב לציין בהקשר זה, שלא פעם אני פוגשת גברים אשר מרגישים כי עבודת הבית שייכות לאישה בלבד. במצבים אלו, האישה שחשה מתוסכלת מכך שהכל נופל עליה… עלולה לחוש תסכול רב, דבר שכאמור עלול להוביל לניסיונות ללחוץ, לפקד ולגרום לבעל לעזור, איכשהו. מכיוון שאני לא מכירה את הזוגיות שלכם, ואינני יודעת לעומק מה באמת קורה, חשוב שגם תבדוק את עצמך בנושא, ותראה האם באמת אשתך זקוקה לשותפות רבה יותר מצידך בתפעול הבית, ובכלל.

לסיכום הדברים, כמו שכתבתי קודם, בכל זוגיות ישנה גם שותפות רגשית וגם שותפות טכנית במטלות ובמשימות החיים השונות. כולנו מסכימים כי העניין העיקרי שמחיה ומצמיח את הזוגיות והאהבה, הנו דווקא השותפות הרגשית. לכן, על מנת לשמור על השותפות הרגשית החיובית ביניכם, חשוב ללמוד כיצד לפעול יחד גם במישור השותפות הטכנית. איך לבקש, כיצד לסייע, על מה לוותר ומה להתעקש.

ככל שתתאמצו לעשות זאת במאור פנים, בסבלנות, ובהקשבה לצרכים השונים, כך תצליחו לחזק הן את החיבור הרגשי, את הכבוד ההדדי, וגם את תחושת השותפות המעשית יותר.