נולדתי בברית המועצות, בן למשפחה שניאורסונית.

'משפחה שניאורסונית' הייתה משפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד והתעקשה להמשיך לשמור על קיום המצוות. חיינו תחת מעקב מתמיד ואבא שלי נעצר לא פעם ולא פעמיים, כשהוא מוחזק בתנאים לא תנאים. הכול באשמה אחת: רצוננו לשמור על גחלת היהדות בכל זמן ובכל מצב.

בבית הספר הקומוניסטי אליו הלכתי היו בסכך הכול שלושה ילדים ממשפחות דתיות. מהר מאוד התחברנו זה עם זה, ובשעות אחר-הצהריים היינו הולכים ל'חיידר' סודי, מקום בו למדנו תורה במחתרת. המיקום של בית הספר הסודי שלנו היה לפעמים משתנה כמה פעמים בשבוע מחשש שהבולשת עלתה על עקבותינו.

יום אחד נכנסו אל הכיתה המנהל ואחות בית הספר. "היום תקבלו חיסון" הכריז המנהל ולבי החל לדפוק בפראות. כדי לקבל את החיסון אצטרך להפשיל את השרוול ואולי להרים מעט את החולצה, ואז תתגלה הציצית אותה החבאתי מעין כל...

אולי המנהל יחשוד, יעביר את המידע הלאה. שוב אבא ייעצר, ואולי הפעם יעצרו גם אותי. ניסיתי לחשוב במהירות על דרך להיחלץ מהצרה.

"אדוני המנהל" אמרתי, "אני צריך ללכת לשירותים." חשבתי כי בשירותים אוכל להסיר את הציצית, להחביא אותה ולשוב לקבל חיסון.

"אין בעיה" הוא אמר, "בוא, אתה תהיה הראשון שיקבל חיסון ומיד לאחר-מכן תוכל לגשת לשירותים."

מה עושים עכשיו?

הפשלתי את השרוול, השתדלתי להרים את הציצית יחד עם החולצה כך שהם לא יבחינו בחוטים המשתלשלים. האחות הזריקה לי את החיסון ולא אמרה דבר ומפי נפלטה אנחת רווחה.

למחרת אחות בית הספר שבה אל הכיתה. "גש עמי בבקשה לחדרי" היא אמרה. האם זה הסוף?

כשנכנסתי לחדר היא סגרה את הדלת ווידאה שאיש לא מאזין לנו. "מה שאתה לובש מתחת לחולצה זה ציצית או תפילין?" היא שאלה.

הייתי בהלם. "זה ציצית."

"סבא שלי היה יהודי דתי. אני זוכרת שהוא היה לובש חוטים כאלו. אני גם זוכרת את השמות של שני בגדים שהיו לו – ציצית ותפילין, למרות שלא ידעתי בדיוק מה היה השם של כל אחד מהם. כל הכבוד לך שאתה מתעקש לשמור על המצוות גם במצבים כאלו" אמרה האחות.

שוחחנו ארוכות על היהדות, על המצוות השונות ועל סבא שלה. בסוף השיחה היא הציעה לעזור לה ככל יכולתה. מאז ועד לסוף לימודיי בבית הספר, בכל הפסקת צהריים הייתי ניגש לחדר האחות כדי ליטול ידיים על הלחם מבלי שאיש יידע על כך.