הגוף שלי חייב להתנקות לפני טקס הסמסרה" דוחה תומר את הצלחת החמה ששמנו לפניו."אסור לי לאכול! לא היום. גם לא מחר".
אני שותקת אבל כנראה שהמבט שלי שואל. "זה משהו רציני" הוא מסביר "הטקס נועד לגרש שדים ומזיקים מאימא שלי ולהבטיח שהנשמה שלה תתגלגל במקום טוב.
"בתחילה ישחט הגורו תרנוגלת ויסובב אותה עשר פעמים כשדמה מטפטף על ראשי. הוא גם ישבור כמה ביצים חיות. בשלב הבא יבואו הנזירים להתפלל לאל קרישנה שירחיק מעליה את כל השדים שנדבקו בה בשנים שלאחר מותה" הוא קם מן השולחן. מניע את רגליו כמו תמיד כשהוא נסער, לחלוחית בעיניו "את מבינה חני? רק ככה היא תוכל להגיע לנירוואנה. לכי תדעי איפה הנשמה שלה מתגלגלת עכשיו."
אני מביטה בו בתומר שלנו. אחד מאותם יקירים שזכינו לאמץ כאן, אל חיק המשפחה שלנו. איש יקר בשנות השלושים המאוחרות לחייו שפניו פני ילד תמים המגשש את דרכו בעולם. מבול של חיפושים ותהיות מעל לראשו, אך עלה של זית עוד אין בפיו, וכף רגלו טרם מצאה מנוח. יש והדרך אל המנוחה רצופה אבנים חדות. הרגליים מדממות על לובן החצץ.
ואולי בגלל זה הוא מניע אותן לעיתים תכופות כל כך?...
לפני שבע שנים נפטרו הוריו בזה אחר זו ממחלה קשה. רגע אחד עוד ישב אמיר בחדרו המוגן שבקיבוץ ורגע לאחר מכן כבר יצא לחפש עצמו במזרח הרחוק. שנים התגלגל בין הודו לסין, למד את דתות המזרח לפרטי פרטים. כשהגיע לקטמנדו הידע אותו רכש היה רב כל כך עד שהפך לעוזרו הבכיר של הגורו הבודהיסט סורוז', רופא אליל בעל כוחות מאגיים. רקח צמחים, ניהל טקסים, היה לנאמן ביתו הקרוב ביותר.
ככה אנחנו הכרנו אותו.
בתחילה היה תומר נכנס מהוסס אל בית חב"ד שלנו. מביט נבוך אנה ואנה. הוא טרם הכיר אותנו ולא ידע כיצד יתקבל שוליית הגורו בבית חב"..
מהר מאוד, כשהבין שאנחנו מצידנו מקבלים אותו כמו בן אוהב ללא תנאים, והילדים שלנו עוטפים אותו בחום ומתיחסים אליו כאל אח גדול, הוא מצא עצמו בבית חב"ד ובבית הפרטי שלנו, מידי יום.
בגיל שלושים וחמש ערכנו לתומר בר מצוה המונית, לראשונה בחייו.
בקיבוץ ממנו הוא מגיע אחוז הנערים שחגגו בר מצווה היה קטן מאוד. כשצביקה הגדול שלנו הציע לו חגיגת בר מצווה קימט תומר את מצחו וחשב. צביקה לא הרפה וגייס את שאר הילדים למלאכת השכנוע, תומר הסכים.
התכוננו והתרגשנו לא פחות מהורים ביולוגים המכניסים את ילדם לעול המצוות. כשתומר הושיט את ידו אל התפילין הוא היה אחוז התרגשות כזו שהדביקה את הנוכחים כולם.
ככל שנקפו הימים הוא מצא עצמו שותף פעיל בתפילות, בשיעורי החסידות ובשיחות חברים אל תוך הלילהץ עוזר לארגן את סמינרי היהדות, מפיח רוח חיים ושמחה בהתוועדויות הנערכות בשולחן השבת. וכשהוא צריך עצה או מילה טובה, הוא תר בעיניו אחר "אמא חני" כהגדרתו.
עם הגורו שלו הוא נפגש פעמיים בשבוע. ההשפעה החזקה והממגנטת שלו טרם הוסרה מעליו. קשה לו מאוד, לתומר, להתנתק מהכבלים החזקים הקושרים אותו אליו ואל הדת הבודהיסטית. סורוז' מצידו לא רואה בעין יפה את הקשר שלו עם חב"ד ומנסה לנתק אותו מאיתנו בכל מיני דרכים.. תומר חש קרוע בין 2 העולמות. לא קל לו.
"אתם מבינים?" הוא מסביר לנו מיד לאחר הקידוש של שבת "מחר יחול יום השנה השביעי של אימא.בשנה השביעית מתה הנשמה לתמיד. בגלל זה הטקס הזה כל כך חשוב לי. אני צריך לשלוח את הנשמה שלה שעומדת למות אל נהר הבגמטי, אותו נהר בו שורפים גופות. עלי לחשוב בין השאר על כמה זכרונות אהובים מאימא שלי, לצרור אותם בשק ולהשליך אותם אליו. מחר גם אלבש בגדי לבן לכבוד המאורע". הוא מוסיף
"לכן לא אוכל להגיע מחר" הוא מודיע. "גם לסעודה לא נראה לי שאספיק. אנחנו נתראה כבר ביום ראשון. תודיעו לילדים שלא יחכו לי."
כנראה שהמבט שלי שוב מדבר. "לא חני. גם לא לאמירת קדיש. אין מצב" הוא עונה.
חזקי מהרהר ואז מסמן לו להמתין. אנחנו הרי יודעים עד כמה הוא אוהב את הסיפורים של פרשת השבוע .
הוא נעמד לספר לעשרות הצעירים שעל שולחן השבת הארוך את סיפורה של פרשת "ויחי" שחל בדיוק באותה שבת.
***
מיטת האפיריון, עליה שוכב יעקב, מרופדת בכסתות ארגמן. גם כשהרגליים שלו בוערות מכאב וראשו דופק כפטישים, אוזניו כרויות כל העת לקולות הלימוד של אפרים היושב למראשותיו.
שבע שנים יושב אפרים הדום לרגליו ומקריא לו פרקים נבחרים שלמד.
"יבורך הנער", מחייך יעקב לעצמו "טוב ליבו עוד יכופף ויכניע לב מלכים ושרים."
מרחוק הוא מבחין במנשה המתקרב אל האוהל כשהוא נושא בידיו מגש עמוס בתבשילים חמים. "אבא שואל אלו צמחים לרקוח לתה שלך היום, סבא".
"אמור לו כי כל מה שיעשה ישמח את ליבי", הוא משיב ומלטף את ראשו הזהוב באהבה.
"כל התלאות שעברתי בחיי היו שוים ולו רק בכדי להתברך בנכדים כמותכם", היה נוהג לומר להם השכם והערב. כמה שהוא אוהב את הנכדים שלו, בניו של יוסף.
יוסף האהוב נלקח ממנו באכזריות. בור עמוק נפער בנשמתו של יעקב. נחשים ועקרבים היו בה. רק הוא יודע כמה טיפסו וצבטו אותה...
הזמן האבוד עם הילד שלו שב אליו כעת ביתר-שאת עם הנכדים תמירי הקומה ויפי העיניים הללו.
הנה הוא יוסף שלו. מתקרב אליו בצעדים קלילים כשספל התה המהביל בידיו. את הפסיעות של יוסף הוא מזהה גם ממרחק של קילומטרים. דומה כי החיוך שמופיע על שפתיו כשהוא שומע אותם, מאיר את מצרים כולה.
משני צידיו של בנו עומדים כמה עשרות משרתים הדרוכים וממתינים למוצא פיו. הוא מצידו לא מוותר על העונג שבלסעוד את אביו במו ידיו.
שלושים ושלוש שנה הוא חלם על הרגעים המתוקים האלה בהם הוא מגיש לאבא תה חם... רוחץ את רגליו מאבק הדרכים...
אסנת, אשתו, מביטה ביוסף שלה מחדר האירוח הסמוך, חושבת לעצמה בפעם המי-יודע-כמה, על טיב הקשר בין האבא לבנו. היא היתה נותנת הרבה מאוד בכדי לזכות לקשר עילאי שכזה עם אביה... לצערה כבר מאוחר מידי...
שבע עשרה שנה בארץ גושן.
יעקב עוד זוכר כמו היה זה אתמול, את העזיבה ההמונית של יוצאי חלציו את ארץ כנען, את ההיסוס והחשש שקינן בו כשהביט לאחוריו ואת המחשבה הבלתי נמנעת שלעולם לא ישוב עוד אל אדמת הקודש, אותה אדמה שספגה בדממה את געגועיו, דמעותיו, כאביו ותפילותיו שנלחשו לילה ויום.
שבע עשרה שנה בארץ גושן. השנים הטובות ביותר.
עוד יוסף חי.
חיה רעה לא שלחה אליו טלפיה.
היה זה אך חלום בלהות, כזה שניתן להקיץ ממנו ולראות שמש מפציעה בשמיים, כך מסתבר.
שמעם של מוסדות החינוך שהקים יהודה יצא למרחוק. הידיעה הברורה כי גם במקום הנידח, אליו הרחיקו נדוד, ישנם שלוחים אשר מקדישים את חייהם לחינוך יהודי על טהרת הקודש, גרמה לו אושר והניחה את דעתו .
הנכדים והנינים הטובים שלו מגיעים לבקר בקביעות, יושבים למרגלותיו ושותים בצמא את דבריו.
עיניו כמעט ויבשו כליל מדמעות הגעגוע ששכנו תמידית על עפעפיו ושוב אין הרעד אוחז את כתפיו.
החיים הראו לו פנים שוחקות, סוף סוף.
רק הכאבים החדים בהם נתקף בחודש האחרון, מאותתים לו כי הגיע העת.
הנה הוא יכול להיאסף אל אבותיו הממתינים לו בציפיה דרוכה. אל אבא יצחק ואימא רבקה שדאגה לו כל כך. אל סבא אברהם וסבתא שרה. אל זילפה בלהה לאה ואל רחל נשותיו האהובות...
הוא חושב הרבה על הרגע בו יודיע למשפחה שהגיע העת להיפרד. אינו יודע אם יהא זה יום שמש או יום גשם. אם שעת בוקר או בין ערביים..
***
ענן קודר נקשר פתע בשמיים הבהירים. אט-אט זולג טיפותיו אל שדות וכרמים. "הגיעה השעה יעקב", הוא כמו לוחש לו. "הגיעה עת ברכות ושלום".
"קראו נא לדודים, יקיריי!" הוא מתרומם באחת ומצווה את מנשה ואפרים.
"לכולם"? שואל מנשה ונימה של פחד מסתננת לקולו.
"לכולם", הוא משיב בקול בוטח.
ראשון מגיע ראובן. מתנשף ומתנשם מן הריצה. עיניו כמו נקרעות מאימה. "חיפשתנו אבא"?, הוא שואל. "שב נא בני בכורי ונחכה לשאר אחיך" משיב לו יעקב בנחת.
שמעון ולוי מגיעים יחד. מגניבים מבט חרד אל ראובן שאינו יודע מה ישיב להם.
כשיהודה נכנס אל החדר הוא מביא איתו, כמו תמיד, את האור.
אחריו פוסעים בפסיעות נמרצות יששכר וזבולון דן גד ואשר. גם הם חרדים למוצא פיו של אבא. מבינים ולא רוצים להבין...
צעדיו הדקיקים של נפתלי נבלעים לקול צעדיו החפוזים של בנימין.
כשאבא יעקב סומך עליהם את ידיו הקדושות ומברך, הם גועים בבכי כילדים רכים. החום שעולה מבין הידיים של אבא מטלטל את גופם ומרעיד יסודות של עולם ובריאה.
"אל נא תבכו ילדיי" הוא לוחש להם ומבטו יוקד. "לא עת בכי ומספד היא. החיים שלי לא מסתיימים... נשמה אינה מתה לעולם!!
הם מביטים בו מבעד למסך הדמעות כשהוא ממשיך: "יש כוח אדיר למעשים שלכם ולמעשים של הילדים שלכם ושל הילדים של הילדים שלכם. הכוח הזה הוא זה שיגרום לכך שגם אחרי פטירתי, לא אמות כי אחיה. רק תדאגו שהשרשרת הזו לא תיפסק לעולם. דאגו לכך שהחיים שלי ישארו נצחיים.
"הפעולות החיוביות של הילדים בעולם, פעולות שנבצר מהנשמה עצמה לעשות בעולם הזה, גורמות לה עילוי ונחת, בעולם הבא..."
על אף הקושי שכרוך בדבר, הוא מזדקף במיטתו באחת.
הגיעה העת לדבר איתם על הנושא שטורד את מנוחתו מרגע שירד מצרימה. הגיעה השעה לשוחח איתם על הדבר שבשלו הוא ניעור משנת הלילה כשזיעה קרה על מצחו.
"יוסף בני", הוא קורא. יוסף מרכין את ראשו. "קודם שאני נאסף אל אבותי ומשיב נשמתי לגנזי מרומים יש רק משהו אחד הטורד את שלוותי". יוסף רק מהנהן בראשו. יכולת הדיבור כמו ניטלה ממנו ברגעים קשים אלו.
"הישבע נא לי יוסף אהובי שתעשה עמי חסד ואמת. אנא, העלו את עצמותיי לארץ הקודש, אל מערת המכפלה. אל תתנו לאף אחד לעשות בגופי או בזכר נשמתי מעשים של עבודה זרה! אנא, ילדים שלי, שלא יעשו בי עובדי עבודה זרה מעשים של כישוף וטקסים!"
***
יעקב אבינו לא מת.
הבן שלו תומר נכנס לבית חב"ד בשבת בבוקר.
הגיע להתפלל את תפילת השבת במכנס כחול ובחולצה לבנה מכופתרת.
הוא פסע ישירות אל בית הכנסת והניח את הטלית ברכות על כתפיו.
המבט הטהור בעינים שלו האיר באור יקרות את נשמתה הנצחית של אמא שלו וקולו הגיע עד כסא הכבוד:
יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
כתוב תגובה